חוק יסוד הכנסת וחוק הבחירות (נוסח משולב) סעיף 6 לחוק יסוד הכנסת מסביר לנו שחבר כנסת לא יכול להעביר את המנדט שלו סתם כך לסיעה אחרת, אלא במסגרת הליך הנקרא התפלגות. בפועל, החוק לא מונע מחבר כנסת לפרוש, הוא גם לא מונע ממנו את הזכות להצביע ככל העולה על רוחו לאחר שהתפלג, אך מונע ממנו להתמודד בבחירות הבאות, וזה מאוד מאוד שורף בישבן.
התפלגות סיעה מוגדרת בסעיף 25 לחוק הבחירות (נוסח משולב) - ומחייבת מחסומים כמותיים לדוגמא:
- אם מדובר בסיעה אשר יש לה לפני הפילוג 7 חברי כנסת או יותר נדרש שהגוף המתפלג יהיה של 3 חברי כנסת לפחות ושליש מחברי הסיעה לפחות (תנאים מצטברים).
- אם בסיעה 6 חברי כנסת או פחות נדרש שהגוף המתפלג יהיה בן 2 חברי כנסת לפחות.
- היו גם דיבורים על פתרון לסיעה בת 2 חברי כנסת הרוצה להתפלג, אינני יודע אם דיבורים אלה הושלמו לכלל מעשה חקיקה.
דוגמאות מהקמת קדימה בואו ניזכר בהקמת קדימה, אשר יותר מכל מדגימה את החוק וסיפיו.
בנובמבר 2005 פרשו 14 חברי כנסת מהליכוד, עם הכיסאות שלהם, והקימו את סיעת אחריות לאומית אשר שינתה מאוחר יותר את שמה לקדימה: רוחמה אברהם-בלילא, יעקב אדרי, אהוד אולמרט, אלי אפללו, זאב בוים, רוני בר-און, אברהם הירשזון, מגלי והבה, דוד טל, ציפי לבני, מרינה סולודקין, גדעון עזרא, מאיר שטרית, אריאל שרון, עמרי שרון, אריק שרון לקח איתו כאמור 14 מהליכוד, התפלג, והם עברו עם המנדטים אחורה (לקדימה), לעומת זאת החכי"ם ממפלגת העבודה, שלא עברו את מחסום השליש, התפטרו מהכנסת, וכך יכלו להתמודד מטעם קדימה (לאחור) בבחירות שלאחר מכן.
בעיות היסוד שברקע החוק ברקע החוק שלוש בעיות יסוד:
1) האם מותר לנציג ציבור בבחירות בהן לא נבחר אישית, לקחת איתו את המנדט ולהעבירו לסיעה אחרת, או האם מותר לו לפרוש ולפעול עצמאית, בלי קשר למדיניות הגוף שמכוח רשימתו נבחר?
2) אם מותר, האם הדבר מותר בכל מקרה?
3) אם הדבר מותר בחלק מהמקרים, מה הם הספים המדויקים להחלטה?
לדעתי, איננו דנים כלל ב-1 וב-2, כי חוק יסוד הכנסת וחוק הבחירות, מכירים בזכות להתפלג וקובעים את הספים, ולכן הוויכוח הוא על גובה הספים ועל איזונם כפונקציה של צרכי המדינה, צרכי הציבור וצרכים צרים של הפוליטיקאים היוזמים. ובכן, איזה שיקולים ינחו אותנו כאשר נבוא לקבוע את הספים?
- נרצה למנוע מצבים כפי שהיה בסיפור אוסלו, שח"כ אחד, בתמורה לכבוד ולמפתחות, יחצה את הקווים וישפיע באופן ממשי ובלתי סביר על החלטות מכוננות, תוך הפרה בפועל של יסודות הדמוקרטיה.
- נרצה למנוע מירוץ של תן וקח ערב כל בחירות, ולמנוע מחברי הכנסת המכהנים אשר מרגישים שהכיסא שלהם בוער, את המסחר במנדט "האישי" שלהם לכל המרבה במחיר.
- נרצה לשמור על יציבות הממשלה ככל הניתן, במטרה לאפשר לה לסיים כהונתה כחוק. ולא לאפשר את הפלתה כפונקציה של מצב הרוח של ח"כ זה או אחר.
- נרצה מנגד שלא להפוך את ההתפלגות לבלתי אפשרית, כי ההתפלגות, מעצם קבלת תוקף בחוק יסוד הכנסת, ולפי הגיון מאוד סביר, היא כלי חיוני ביותר באיזונים של הדמוקרטיה שלנו, יש מצבים בהם המצפון האישי גובר על המחויבות לתנועה, המצפון הוא חלק מרכזי בעבודתה של הנהגה, וחובה לתת לו חופש פעולה, כמובן עם מגבלות.
יש אם כן טיעונים לרוב מדוע להקשות את הספים, ולמנוע ככל האפשר התפלגות סיעות, ומנגד יש גם שיקולים בעד, ומכאן שכל ויכוח על גובה הספים הוא ויכוח ענייני, ודאי שאינו נוגד את עקרונות הדמוקרטיה, וודאי שלא משווה אותנו לקובה או קוריאה. רק אלה שכך מדברים ראוי שיחזרו ליסודי (באילת או אפילו בנהלל), וילמדו דמוקרטיה מהי.
חוק מופז (שם פנטסטי) ולגופו של עניין, חוק מופז:
ממשלת אולמרט נולדה בתקלה (תקלה רפואית בראשו של אריק שרון), וחיה בחטא. ממשלה זו, הייתה הממשלה הבזויה ביותר בישראל מעודה, כל אשר עשתה, נראה בעיני הציבור כמונע אינטרסים שלא ממן העניין, אישיים, גרידיים, חסרי כל תכלית לאומית אמיתית.
וגם אם אין הדבר נכון,
ויש שמועות על כמה פעולות מאוד מאוד רציניות של הממשלה הזו, הרי שהיא תיזכר לעד כממשלת שולייתו של הקוסם, עם סיגארים, עניבות, ארוחות פאר, סטיפות, דירות וג'ובים - ממשלה של איש אחד,
ממשלה עבור איש אחד. הממשלה הזו הייתה חייבת ליפול לפני שהיא קמה!!!
והיא לא נפלה. ואם היא קמה - הייתה חייבת ליפול טרם המלחמה המטופשת בלבנון
והיא לא נפלה. ואם עברה את המלחמה ההיא הייתה חייבת ליפול ביום שהסתיימה המלחמה
והיא לא נפלה. ולא נפלה גם אחרי וינוגרד א' ווינוגרד ב'
ולא נפלה ולא נפלה ולא נפלה.
ומדוע היא לא נפלה, על-אף שלא הייתה לה כל זכות התקיים?
שלטון אולמרט הבלתי נגמר חשף OVER SHOOT המחייב איזון וריסון מסתבר שכל החסמים שהניחה הכנסת, על-מנת לייצב את השלטון בישראל, הביאו בסיכומם את הדמוקרטיה למצב לא תקין, חסמו בעצם כל ניסיון פנימי אמיתי מקרב מפלגת השלטון להעיף ראש ממשלה המהווה בעיני הציבור סכנה אמיתית.
עלו משמעותית הספים להצעות אי-אמון, סף ההתפלגות של מפלגות גדולות הוא בלתי אפשרי, וכך מתוך רצון להיטיב עם הדמוקרטיה, ולהבטיח קדנציות ארוכות יותר לממשלות ישראל, הלך המחוקק לקיצוניות שנייה והפך את הממשלות לבונקר שאינו ניתן כמעט לפיצוח, כל עוד משלמים מיליונים לשותפות הקואליציוניות, ומיליונים, כידוע, יש לנו לרוב.
וביבי עושה במקרה זה מה שצריך ואז בא ביבי, בהגיון רב, ואולי גם עם אינטרס קטן קצר מועד,
(וכאשר המטרה היא לגיטימית גם אינטרס פוליטי קצר מועד ומאוד הפכפך הוא גם לגיטימי) ויוזם פעולת חקיקה, הנדרשת בהיסטריה, פעולה המאזנת כראוי מעשי חקיקה קודמים אשר משכו מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה.
מעשה חקיקה זה מהווה סיכון לשלטונו של ביבי באותה מידה שנותן לשלטונו סיכוי,
(ולכן הוא מאוזן ומיטיב עם כלל הציבור) ומבקש לקבוע שדי ב-7 חברים על-מנת להתפלג, ולכן בסיעות שיש להן מ-21 חברי כנסת ומעלה - לא יידרש קריטריון השליש.
ואין דבר הגיוני יותר מחוק מופז, כי שבעה חברי כנסת, לכל הדעות, הם גוף פוליטי מגובש, ולא איזו גחמה פוליטית גולדפרבית, שבעה חברים מייצגים סטטיסטית 5.8% מכלל הציבור, מרבית סיעות הבית לא מגיעות כלל לכזה היקף, וכל ניסיון לצייר את השינוי בחוק כאיזה אסון לאומי הוא, או טעות בתום לב, או צביעות אינטרסנטית מתחסדת ומתחנפת לאבירי ההון אשר קדימה כה חסרה להם.
חוק מופז הוא חוק דמוקרטי, חוק ראוי, חוק חיוני, חוק שיאזן קצת את שריון הקשקשים שעטו ממשלות ישראל, באמצעות כנסת ישראל, בשנים שחלפו.
