מבחינה חברתית, נהוג להתייחס ל
לשון הרע כאל תופעה נפסדת בה אדם מטיח באדם אחר עלבונות עד כדי פגיעה בשמו הטוב. ישנם אף זרמים חברתיים, הרואים בכל דיבור בגנותו של אחר משום לשון הרע, גם מבלי קשר לשאלה האם שמו הטוב נפגע או לא. אך כשמהרהרים על-אודות התופעה החברתית, כאמור, יש לבחון גם את מקומו של הצד המתבטא. וביחס למתבטא, יש לשאול ולתהות, האם ייתכן שישנן הצדקות לדרך ההתבטאות, הגם שמעליבה היא?
מדובר בשאלה סבוכה מבחינה פילוסופית, אך המשפט פישט את התופעה וקבע את הנורמות המחייבות בנדון. אם-כן, המשפט רואה בסיטואציה הקלאסית של השפלה באמצעות ביטוי, כתחרות בין שתי זכויות עליונות. מן הצד האחד - חופש הביטוי. חופש הביטוי, שמור למתבטא. מן העבר השני - הזכות לשם טוב. הזכות לשם טוב שמורה למי שנפגע מן הביטוי.
כנקודת מוצא, שיטת המשפט הישראלית רואה בשתי הזכויות הללו כשוות מעמד. וזה, משום שהדוקטרינה החוקתית במדינת ישראל קובעת ששתי הזכויות הללו אינן עצמאיות כזכויות חוקתיות, אלא נגזרות - גזירה שווה - מזכות היסוד העצמאית והעילאית "כבוד האדם".
אם שתי הזכויות השמורות למתבטא ולנפגע מן הביטוי שוות בעוצמתן, כיצד נכריע מי עדיף במקרה ספציפי? מדובר בשאלה שאינה פשוטה למענה כלל וכלל. אך כפתיח לתשובה נאמר, כי המחוקק קבע קשת רחבה של מקרים ונסיבות המצדיקים פגיעה בשם הטוב; בדומה, וכתמונת תשליל, נובע כי ישנם מקרים בהם מוצדק בהחלט לפגוע בחירות הדיבור, קרי חופש הביטוי.
בחינת המקרים, כאמור, היא מלאכת האיזון החוקי והחוקתי. התשתית למלאכת האיזון קבועה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). שם נקבע כי פרסום לשון הרע יכול לשמש עילה לתביעה בגין הוצאת לשון הרע או בשפה הנוהגת
הוצאת דיבה. אך בשונה מההגדרה החברתית, החוק קבע הגדרה משפטית לשאלה לשון הרע מהי. התשובה נמצאת בסעיפים 2-1 לחוק.
החוק קובע, כי עילת התביעה תתגבש עם צליחת שני יסודות; אחד יסוד עובדתי (מעשה פרסום), והשני יסוד תוכני-משפטי (תוכן הפרסום בעל פוטנציאל השפלה).
יסוד הפרסום פשוט יחסית לבחינה, ויש בו אך שתי סיטואציות אפשריות; טענה לפרסום בעל-פה, וטענה לפרסום בכתב. אם בעל-פה עסקינן, על התובע הנטל להוכיח שהביטוי הגיע בפועל לאדם אחד זולת הנפגע; כל זאת, לפי רף מאזן ההסתברויות הנהוג במשפט האזרחי. ואם מדובר בכתב, הנטל על התובע קל עוד יותר, ומוטל עליו להוכיח כי הביטוי "עשוי" היה להגיע לאדם זולת הנפגע.
בשונה מיסוד הפרסום העובדתי שמייצר תוצאות בינאריות בדרך-כלל, לא כך הדבר ביחס ליסוד התוכן, יסוד לשון הרע. ביחס ליסוד התוכני, על התובע הנטל להוכיח שהביטוי עלול לפגוע בשם הטוב מנקודת מבטו של האדם הסביר שנחשף לתוכנו. הכיצד? החקיקה מייצרת כמה אלטרנטיבות, אך מכולן יחד יוצא שמרכז הכובד בשאלה האם הביטוי משפיל מבחינה אוביקטיבית; כמו גם האם בכוחו של הביטוי לפגוע במשלח-יד או ביכולת השתכרות.
ומכאן, שבמלאכת השפיטה, כראשון בשלבים, על בית המשפט לזקק את הביטוי ולמצות ממנו את משמעותו האוביקטיבית, תוך שהוא שם עצמו בנעלי האדם הסביר. לבחינה האוביקטיבית משמעות של ממש, ופועל ראשון שיוצא מיישומה, הוא כי אין כל משמעות לעלבון הסובייקטיבי של הנפגע מהביטוי. על כך נשמעות מעת לעת ביקורות נוקבות, אך בעולם המעשה - וזו דעתי האישית - אין אפשרות ישימה אחרת, וזו הדרך הנכונה לבחינה. שכן, קשה ביותר להתחקות ולהוכיח ראייתית את מידת הפגיעה הסובייקטיבית של אדם. ואף למעלה מכך, שמו הטוב של אדם אינו נמדד על-פי תחושתו האישית, אלא על-פי תפיסת החברה את אותו אדם; וכזכור, הזכות לשם טוב - ולא הזכות שלא לספוג עלבונות - היא התכלית להגנה במסגרת חוק איסור לשון הרע.
אם-כן, לשון הרע (הוצאת דיבה) - מבחינה משפטית - היא ביטוי שפורסם, ויש בו פוטנציאל של ממש לביזוי והשפלת נושא הפרסום בעיני החברה בכלל והסביבה בפרט.
חשוב לציין, ניהול הליך לפי חוק איסור לשון הרע, מעלה עוד אין-ספור שאלות מורכבות ביותר; בין היתר, אימתי חלה הגנת האמת בפרסום; מה הדין ביחס להגנת תום-הלב; מהי חזקת תום-הלב; מהן התרופות שזקופות לזכות הנפגע; כיצד פועל מערך נטלי ההוכחה בתביעה כאמור, ועוד שאלות רבות - מהותיות ופרוצדוראליות - שהתשובות עליהן אינן מובנות מאליהן כלל. אך השאלות הללו והתשובות עליהן, לא משנות כהוא-זה מהתשובה לשאלה לשון הרע מהי? כך למשל, אם לשמור על טרמינולוגיה נכונה, הגנת האמת בפרסום לא מוציאה את הדיבה הרעה מן הביטוי, אלא היא מגינה על מוציא הדיבה מפני חבות נזיקית.
כך או כך, חוק איסור לשון הרע נדמה לעיתים - בטעות - לדבר חקיקה שמייצר עוולה פשוטה להחריד להוכחה ולניהול הליכים באמצעותה. הטעות הזו, מייצרת אין-ספור תביעות לשון הרע שמקומן - בכל הכבוד - אינו בבית המשפט. כך גם, מרבים עורכי-דין שאינם בקיאים בתחום לקחת על עצמם ייצוג בתביעות כאמור, כאשר הם סוברים שמדובר בעניין פשוט; לא כך הם פני הדברים, ואף לא קרוב לזה. איכות הייצוג והניסיון בכל הקשור בדיני לשון הרע, הם פרטים קריטיים שלעיתים תכופות מטים את ההכרעה הסופית בסכסוך.
לכן, בין אם מדובר בסכסוך לשון הרע פשוט לטעמך ובין מדובר בסכסוך המורכב ביותר בתבל, חשוב לזכור כי "טעמך" לא בהכרח קובע. לכן, כלל לא משנה באיזה סכסוך מדובר, יש לפנות - במהירות האפשרית - לייצוג בידי עורך-דין מומחה בדיני לשון הרע; כזה המתעסק בדיני לשון הרע (הוצאת דיבה) ביום-יום, בקיא בהתפתחויות ובחידושים של הפסיקה ומסוגל ליתן מענה לכל שאלה בתחום.
מאמר זה נכתב על-ידי עו"ד בן קרפל, הבעלים והמייסד של בן קרפל - משרד עורכי דין המתמחה בדיני לשון הרע, הוצאת דיבה והגנת הפרטיות; בעל ניסיון רב בייצוג תובעים ונתבעים בתביעות דיבה ולשון הרע מן הסבוכות במשק.
