ללמוד מהמומחים בתחומם

בדברים שנשא בכינוס של תנועת "מנהיגות יהודית" השווה המשנה לראש הממשלה והשר לעניינים אסטרטגיים, משה (בוגי) יעלון, את "שלום עכשיו" ואת האליטות לווירוס, כפל השגיאות מצידו הוא חמור - ראשית, כיוון שבכך מנע דיון רציני בעמדותיו הלגיטימיות, ותחת זאת קומם עלינו שוב את נחשול הטפות המוסר בגנות האלימות המילולית מהימין.

השגיאה הנוספת היא ששכח כי הדימוי המקובל מעולם הנגיפים והמחלות עבור יריבים פוליטיים וקבוצות אידיאולוגיות מתחרות אינו וירוס אלא סרטן. איכה התעלם יעלון מאמרתו המפורסמת של יצחק רבין ז"ל, כי "מתנחלי גוש אמונים הם סרטן בגוף הדמוקרטיה"? לא תקין מצידו. על גלגוליו של דימוי זה ומשמעויותיו אצל רבין היה יכול לקרוא במאמרה המלומד של אורית שוחט לציון 10 שנים לרצח רבין (הארץ, 5.11.2005).

עתה יוזמן יעלון לשיחת בירור אצל ראש הממשלה. הפעם כדאי שיכין שיעורי בית ויעיין בפרוטוקולים ובסיכומים של שיחות בירור שנערכו עם דוברים משולחי רסן ואלימי לשון קודמים. הייתי מציע לו להתחיל בשיחת הבירור שקיימו יו"ר הכנסת ויו"ר ועדת האתיקה של הכנסת עם ח"כ דני יתום באפריל 2005, לאחר שקבע כי "כאשר יהיה במטכ"ל ובפיקוד הבכיר רוב לחובשי הכיפות, הפיכה צבאית תיתכן בישראל" (Ynet, 9.4.2005), ובכך השווה את בני הישיבות וחובשי הכיפות בצה"ל לאנשי חונטות אלימות. ממצאי השימוע היו כי ניתן היה להתרשם מהדברים כאילו יש לחסל את חובשי הכיפות בצבא כדי למנוע הפיכה צבאית, וכמו-כן היה בהם משום עלבון כלפי החיילים הדתיים, שנאמנותם לצבא ולמדינה הוטלו בספק. לפיכך, הורחק יתום לאלתר מכהונתו כחבר בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת.

בהמשך, יוכל יעלון לגשת לארכיון משרד החינוך, לעיין בפרוטוקול הארוך והפרטני של דיוני הוועדה לבחינת שלילתו של פרס ישראל משרת החינוך לשעבר שולמית אלוני, לאחר שקבעה בקיץ 2005 כי "רק במדינה כמו ישראל יכול להגיע רוצח ופושע לתפקיד שר הביטחון", בהתייחסה לרא"ל (מיל.) שאול מופז (הארץ, 31.7.2005). דברים אלה אומנם יוחסו לאישיות בודדת, אולם כלל הקצינים במחזורו של מופז ראו עצמם נפגעים מהם והביעו בפני הוועדה חשש עמוק כי הציבור יעשה בהם לינץ', שהרי על-פי ההיגיון של כלת פרס ישראל, גם הם רוצחים ופושעים. ואכן, פרס ישראל נשלל ממנה במעמד פומבי רב רושם, שמשום מה איש אינו זוכר אותו.

במרחק מה משם, בארכיון האוניברסיטה העברית, ימצא יעלון את הפרוטוקול משיחת ההבהרה שקיימו נשיא האוניברסיטה העברית והרקטור שלה עם פרופ' זאב שטרנהל, לאחר שקבע בשנת 1988 במאמר שפורסם בעיתון "דבר", כי רק עלייה עם טנקים על עפרה יהיה בה כדי להסיר את האיום הפאשיסטי הזומם להכחיד את ישראל. בעקבות שיחת נזיפה זו, חלה עם השנים התמתנות מסוימת בהתבטאויותיו של הפרופסור הנכבד - התמתנות שהביאה את היועץ המשפטי לממשלה לדחיית תלונה שהוגשה כנגדו, בגין האשמת ציבור המתנחלים בכללותו בפיצוץ מטען בפתח ביתו. בראיון לידיעות אחרונות הסביר הפרופסור, חתן פרס ישראל, כי "אני חושב אותם לאסון, ואני חושב שתפיסתם היא מרשם לחיסול מדינת היהודים. בעיני ההתנחלות היא האיום הממשי הגדול ביותר על עתידה של מדינת ישראל" (INN, 2.1.2008).

כזכור לכולנו, מנהיגי השמאל בכל גזרותיהם התנערו היטב מהסופר עמוס עוז, אשר תיאר בעצרת של תנועת "שלום עכשיו" (הוירוס) באוגוסט 1989 את אנשי תנועת "גוש אמונים" (הסרטן) כ"כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים" (ידיעות אחרונות, 6.8.1989). מאותו רגע, כידוע, הורחק הסופר הנכבד מכל מוקדי ההשפעה בשמאל הישראלי, שמעון פרס נמנע מלהזמינו לעמוד לצידו לקראת בחירות 1996, ויוסי שריד נמנע מלשתף אותו בתשדירי התעמולה של מר"ץ בבחירות 2003.

גם במערכות העיתונים עורכים שיחות הבהרה דומות. עורך הארץ, למשל, זימן את יוסי שריד למשרדו, לאחר שזה התריע באחד ממאמריו על "הסכנה האיומה שאורבת למדינת ישראל מצורריה המתנחלים" (הארץ, 19.1.2006) ואף הצביע על "ארגון מופתי של פשע המוני מעבר לקו הירוק". דברים בלתי נסבלים אלה בגנותו של ציבור שלם הביאו כמובן להשעייתו מקבוצת בעלי הטור הקבוע ב"עיתון לאנשים חושבים", ועד והיום הוא נאלץ לשכפל את מאמריו במכונת צילום ולהפיצם בתיבות דואר, שכן אף עיתון רציני אינו מוכן לתת במה לדברי ההסתה שלו.

וכך אנו נוכחים לדעת עד כמה התרשל יעלון בדברי ההסתה שלו כנגד "שלום עכשיו" ו"האליטות". לו הכין שיעורי בית, היה לומד כי דימויים מתחום התחלואה יצאו מן האופנה, והוחלפו בדימויים מתחום הפשע המאורגן, רדיפת היהודים לדורותיה, אסונות הטבע והטוטליטריות הפוליטית. בפעם הבאה שירצה לנקוט באלימות מילולית, טוב יעשה אפוא יעלון אם ילמד מהמומחים, שהעשירו את התרבות הישראלית בנכסי צאן ברזל של גידופים ועלבונות אשר רק הוסיפו להם כבוד ויקר.

הבהרה: כותב מאמר זה מגנה בכל תוקף אלימות מילולית, למרות שלפעמים היא משעשעת אותו.