המדינה נהנית מחסינות מוחלטת מפני תביעות בטענה לרשלנות של שופטים - קובע לראשונה (יום א', 2.9.18) שופט בית המשפט העליון, מני מזוז, בהסכמת השופטים יצחק עמית ויעל וילנר.

פקודת הנזיקין קובעת: "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי". אולם אין בחוק תשובה לשאלה האם ניתן לתבוע את המדינה בטענת לרשלנות של שופט, והיא הייתה שנויה במחלוקת בין שופטים ואקדמאים.

מזוז עומד תחילה על הסיבות שבבסיס החסינות שניתנה לשופטים עצמם ואומר שיש שתיים עיקריות: "הצורך בשמירה על העצמאות השיפוטית ועל תפקודה התקין של מערכת השפיטה ומניעת השפעות זרות ושיקולים זרים העלולים לחדור להליך השיפוטי ולשיקול הדעת השיפוטי ככל שנושא משרה שיפוטית יהא חשוף, במישרין או בעקיפין, לתביעת נזיקין בגין החלטותיו".

לדברי מזוז, "קיים אינטרס ציבורי חיוני, שקשה להפריז בחשיבותו, ליצירת התנאים שיאפשרו לשופטים ושאר נושאי משרה שיפוטית לדון ולהכריע בסכסוכים לפי מיטב שפיטתם וללא חשש לחשיפה לתביעות מצד בעלי דין שההחלטה השיפוטית אינה מטיבה איתם. חשיפה כזו עלולה חלילה לפגוע, או ליצור חשש לפגיעה
באוביקטיביות של ההליך השיפוטי, וממילא לפגיעה באמון הציבור במערכת השיפוטית.

"...פתיחת פתח לדיון במסגרת הליך משפטי נזיקי בהתנהלותו של נושא משרה שיפוטית ובהחלטותיו, ולקביעה לפיה נושא משרה שיפוטית פלוני התרשל בתפקידו, עלולה בהחלט לגרוע מיכולתם של נושאי משרה שיפוטית למלא את תפקידם החיוני ללא מורא וללא חשש ובאופן אוביקטיבי. ודוק - הנזק כתוצאה מהליכים כאלה הוא בראש ובראשונה מעצם ניהול ההליך לאורך פרק זמן (שבמקומנו אינו קצר כלל ועיקר), כאשר מעל ראשו של נושא המשרה השיפוטית מרחף החשד למעשי רשלנות במילוי תפקידו (וכל שכן מעשה של 'רשלנות רבתי'), כאשר מטבע הדברים ההליך ילווה בהד ציבורי נרחב; ואף אם התביעה תידחה בסופו של דבר, הנזק האישי והציבורי כבר נגרם. לכך יש להוסיף גם את הפגיעה המערכתית והאישית, שכן במהלך ניהול הליך כזה יקשה מאוד על נושא המשרה השיפוטית להמשיך בתפקידו, אם בכלל".

מזוז מסביר, כי "מתן אפשרות לתבוע את המדינה בגין מעשיו של נושא משרה שיפוטית מהווה למעשה עקיפה של החסינות השיפוטית והוא אינו מתיישב עם התכליות של חסינות זו, שכן אין הוא מבטיח את הגשמתן של תכליות אלה... גם אם תביעה עקיפה כזו אינה חושפת את נושא המשרה השיפוטית לחיוב כספי אישי, עדיין עיקר הנזקים והחששות מקיומה של תביעה אישית ממשיכים להתקיים. חשיפה לתביעות משפטיות, גם אם באופן עקיף, וכפועל יוצא חשיפתם של נושאי משרה שיפוטית לתיוגים שליליים, עלולה לעורר חשש לשקילתם של אינטרסים אישיים, או למראית עין של שקילתם של אינטרסים כאלה, הזרים לסכסוך המובא לפני נושא המשרה השיפוטית".

מזוז מדגיש: "תכליתה העיקרית של החסינות השיפוטית היא לשרת
את האינטרס הציבורי, ולא את האינטרס האישי של נושאי המשרה השיפוטית. לציבור אינטרס ראשון במעלה בתפקודה התקין של מערכת שיפוטית עצמאית ובלתי תלויה המספקת לציבור שירות נאמן והוגן, ללא מורא וללא משוא פנים, בתחומים של אכיפת החוק, הכרעה בסכסוכים פרטיים וקיבוציים וביקורת שיפוטית על פעולות רשויות השלטון". לצד זאת הוא מעיר, כי אינו מחווה דעה בשאלת היקפה של החסינות והאם תחול גם אם השופט פעל בזדון.

עמית מוסיף: "השוויון בפני החוק; החשש כי הפרט עלול למצוא עצמו נושא בנזק שנגרם על-ידי נושא משרה שיפוטית; הרצון להכווין ולהרתיע נושאי משרה שיפוטית מהפעלה רשלנית של סמכויותיהם - כל אלה נימוקים להחלשה ולצמצום החסינות של נושאי משרה שיפוטית. אך אל מול שיקולים אלה, ניצבים שיקולים רבי עוצמה, שעליהם עמד חברי, השופט מזוז, אשר מטים את הכף באופן חד-משמעי להרחבה ולחיזוק של החסינות - פגיעה באי תלות ובעצמאות השיפוט; פגיעה במעמד השופטים; הרתעת יתר והטלת מורא על שופטים; פגיעה במבנה ההיררכי של מערכת השיפוט; ניצול
לרעה והגשת תביעות סרק; הצפת בתי המשפט; ופגיעה בעקרון סופיות הדיון".

לדברי עמית, "החסינות של נושא משרה שיפוטית כנגד תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו, היא חסינות מהותית-מוחלטת-מלאה. אין לעקוף חסינות זו לא מלמטה, לא מלמעלה ולא מהצדדים. אין לעקוף את החסינות במחי מקלדת בכתב טענות, באופן שכל רשלנות הופכת לרשלנות רבתי, רשלנות חמורה, רשלנות מובהקת, רשלנות בוטה-מאוד, וכיו"ב ביטויים. אין לעקוף את החסינות בדרך של הטלת אחריות שילוחית מכוח יחסי עובד-מעביד. אין לעקוף את החסינות בדרך של הטלת אחריות שילוחית מכוח היותו של השופט עובד ציבור. אין לעקוף את החסינות מכוח אחריות ישירה בשל היות השופט אורגן של המדינה".

וילנר עומדת על חוסר הנוחות, כדבריה, מכך שבתי המשפט מקבלים חסינות-יתר ובפרט שהם עצמם מעניקים אותה לעצמם. עם זאת, "החסינות הניתנת כזכות-יתר לנושאי משרה שיפוטית, על-אף מחיריה הנזכרים, נועדה להגשים תכליות שלא ניתן להפריז בחשיבותן. בנוסף, ושמא מעל הכל, החסינות המוענקת לנושאי משרה שיפוטית מעוגנת בחוק, והיא מצוות המחוקק".

בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה וקבע, כי מוסא איברהים עלי אדם - מסתנן מסודן - אינו יכול לתבוע את בית הדין למשמורת בטענה שהוחזק שלא כדין במשמורת במשך שנתיים. בתי משפט השלום והמחוזי בתל אביב דחו את בקשת המדינה לקבוע שיש לה חסינות מוחלטת, אך כאמור בית המשפט העליון קיבל עמדה זו. את המדינה ייצגו עוה"ד ישראל בלום ושרון מן-אורין, ואת אדם - עו"ד וואסי אצ'פנה.