מביאים לעם ישראל את הזעזוע התורני (תרתי משמע): מהרו, מהרו, הצגת השנה! החשוכים מכים שוב! זוועות ימי הביניים! סקנדל! אמנון לוי נגד שופט בית המשפט העליון! משחק הגמר - מורד אור נגד חופש הביטוי! מי ינצח הפעם? זכות הציבור - לדעת!
אמנון לוי הוא ללא ספק אדם דתי, איש כת קנאי. הוא וחבריו קמים בבוקר ומתפללים לאליל שלהם. הכת הזו סוגדת למולך שלה – מולך הרייטינג. הם אוכלים צהריים ורק דאגה אחת מקלקלת את תאבונם – מה יהיה היום הרייטינג? ובערב במיטה הם ממלמלים בחצי תנומה: "רייטינג, רייטינג, רייטינג". אין להם אלוהים? יש להם! האלוהים שלהם הוא "מולך הרייטינג".
והמולך, כידוע, לא חס על-אף אחד – אף לא על הילדים של אלו אשר סוגדים לו. זוכרים את ילד הפלא דוד גולדנברג? הם, סוגדי הרייטינג, הולידו אותו אי-שם בשנות ה-80'. הם העבירו אותו שבעת מדורי גיהינום (אז עוד עשו רייטינג רק בירושלים, לא רחוק מגיא בן הנום). באותה האש נשרפו כל ציפורי נפשו - התמימות, חיוך הבייבי-פייס, ההומור והחן של דודו. נשרפו? אז מה? אבל הילד מביא הרייטינג - ועוד איזה רייטינג!
עברו שנים - ואז נגמר הרייטינג. נגמר? חוקי המולך ברורים – שורפים את הילד! למולך אין רחמים, לרייטינג אין מעצורים; אם הוא נגמר – נגמר. ודודו נשרף. נשרף באש הקנאה, התסכול ותאוות הרייטינג. והמולך? למולך זובחים חדשים: הכוכבים הנולדים והשורדים. השורדים שורדים, והלא שורדים? נשרפים.
רק רגע! דודו נשרף? מצוין! באו ונעשה מזה רייטינג! דודו-דודו... בסוף קיבלת את מה שחשקת בו כל כך – עמודי העיתונים שלמים עם שרטוטים של התא והמקלחת, סרטים בכל הערוצים בפריים-טיים: "האמת אודות דודו טופז"... יש רייטינג! יחי הרייטינג!
נגמר דודו – יהיה אמנון לוי עם חשיפת המפלצות מהרבנות! איך בורים-חרדים מתעללים באלמנה עגונה! איזה שואו, איזו תגלית, איזה פחד – ימי הביניים! ב-ר-ר-ר-ר. יהיה רייטינג? יהיה. ואם המולך לא חס על הסוגדים לו, אז למה שירחם על הציבור? את הציבור צריך לזעזע – בכל מחיר ובכל תנאי. אלה חוקי המולך, אלה חוקי הרייטינג. אמת? מה חשובה היא? חשוב מה שמצטלם ואיך שזה מצטלם. היריקה – זה טוב. יבמה? איזה יבמה? מה זה יבמה? לא יבמה ולא נעליים! הציבור יודע מה זה "יבמה"? נו, באמת! רגע... נעליים? נעליים זה טוב – נעליים להשאיר. מה? רק נעל אחת? מצוין! זה מצטלם אפילו יותר טוב!
מה לעשות – כהני דת אחת לא בקיאים בדתות אחרות. מי שסוגד למולך המודרני, מי שקנאי לרייטינג, מנהגיהם של האחרים זרים לו ואף שנואים. "הטקס עצמו אינו מתאים לימינו" אמר גיבורינו, אמנון לוי, לכתבים. צודק, אמנון! בכלל, כל הטקסים המוזרים האלה לא מתאימים לימינו! מה זה לתקוע בקרן של איזה חיה אומללה? מי צריך את זה בימינו? ולכתוב על העורות של החיות? זה לא ארכאי? תנו לחיות לחיות! מה אתם מסתובבים שם עם המגילות האלה ועוד מנשקים אותן? בעידן האינטרנט? מי צריך את זה? וכל הבדים הלבנים האלה שאתם מלבישים על עצמכם? מה זה? זה לא פוטוגני. תסתכלו על עצמכם - איך אתם נראים? ימי הביניים! "אינו מתאים לימינו"!
ולא די בכל "החשכה" הזאת – עוד להשפיל את האלמנה המסכנה?! לא, אמנון לוי לא ייתן לזה לעבור בשתיקה. הוא יחקור, הוא יגלה את האמת ויציג אותה לציבור. יש גבול! ולציבור יש זכות: ל-ד-ע-ת!
רצה הגורל וה"תחקיר" של אמנון לוי אמור היה לעלות לשידור בדיוק באותו השבוע בו קוראים את פרשת "כִּי תֵצֵא". הפרשה מתחילה במילים: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ...". גם בימים קדמוניות - כמו בימינו - נאלץ היה עם ישראל לצאת למלחמות. יש מלחמות – יהיו חללים. יהיו חללים - יהיו אלמנות, ולא קל יהיה לאלמנה להתחתן שוב. החתנים מעדיפים בחורות צעירות ורווקות. חיי האלמנה קשים במיוחד, על כך מזכירה לנו תורה אין ספור פעמים. וכאן, בפרשת "כִּי תֵצֵא" באה התורה וקובעת את אחד החוקים ההומאניים ביותר אשר אין לו אח ורע אצל אף עם אחר: אחיו של הנפטר חייב לקחת את אלמנתו ולהינשא לה. חוק זה לא רק חס על האלמנות – הוא גם בא להנציח את זיכרו של המנוח:
"כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ:
וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת ולֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל".
וכעת לעניין ההשפלה והבושה. מה יקרה אם האח של הנפטר לא ירצה להתחתן עם אלמנת אחיו? התורה ממשיכה:
"וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי:
וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ:
וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו:
וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל".
נכון אמרת, אמנון – הטקס הוא בושה וחרפה... רק למי, מר לוי? שכחת לספר לציבור? הרי יש לו, לציבור, זכות לדעת. הטקס של חליצת הנעל והיריקה בא על-מנת לבייש ולהשפיל את הגבר, אשר לא מוכן לקיים את חובתו להינשא לאלמנתו של אחיו! יבויש הגבר הזה בפני כלל הציבור ויכונה מעתה בישראל בשם בזוי: חלוץ הנעל!
יכול אתה, מר אמנון, לשאול: "חלוץ הנעל" - מה הבושה כאן? יכול – אך, חוש אני, שלא תשאל, כי מה זה משנה לצורך הרייטינג? אך, לציבור, כפי שאתה דואג תמיד להדגיש, יש את הזכות לדעת. מסביר המלבי"ם:
"ההבדל המהותי שבין האדם לבעלי החיים אינו רק בנושא הדיבור. גם לא היכולת לעשיית דברים מחוכמים, כמו שנאמר: ו"מעוף השמים יחכמנו") איוב לה, יא). ההבדל הוא שאצל בעלי החיים, תופעות אלו הן בטבעם ונובעות מאינסטינקטים, אבל האדם הוא בעל בחירה ורצון מכוח מה שנפח ד' באפיו נשמת חיים ויכול לפעול היפך מהדחפים הטבעיים.
"האדם הנועל נעל העשויה מעור בהמה, מסמל שהוא אינו כבהמה המהלכת ומחוברת לארציות ולחומר. בין האדם לאדמה מפרידה הנעל שמזכירה לאדם שהוא במדרגה מעל בעלי החיים. רק במדרגה שלו שייכת הדרישה להתנהגות בקדושה...
"התורה רואה חשיבות עליונה במצוות היבום, עד כדי כך שכדי לקיימה התירה את איסור אשת אח שהוא איסור עריות. לכן "וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ", כלומר הוא מעדיף את הרגשות הטבעיים שלו ואיננו מפעיל את כוח הבחירה והרצון לקיים את ציווי התורה - חולצים את נעלו. הרי הוא כבהמה ואין מה שמפריד בינו לארציות".
כן, אמנון לוי. כשאדם "יכול לפעול ההיפך מהדחפים הטבעיים" הוא "אינו מתאים לימינו", אינו מתאים למולך הרייטינג.
