בפסק הדין הראשון בו הוא כותב את חוות הדעת העיקרית כחבר הרכב בבית המשפט העליון, דחה (יום ה', 25.10.18) השופט אלכס שטיין את ערעורו של המחבל חאלד קוטינה, אשר רצח באפריל 2014 את שלום יוחאי שרקי (בנו של הרב אורי שרקי) ופצע קשה את בת זוגו, שירה קליין. קוטינה ביצע פיגוע דריסה בירושלים ונדון למאסר עולם, 20 שנות מאסר נוספות ותשלום פיצויים של 516,000 שקל.

בפסק הדין בולטת מומחיותו של שטיין בתחום דיני הראיות, בו יש לו מוניטין עולמיים. טענות ההגנה העיקרית היו שקוטינה לא התכוון לרצוח אלא לפצוע ושבשל מצבו הנפשי הוא זכאי להקלה בעונש. שטיין אומר על הטענה הראשונה:

"כוונה להביא לתוצאה אסורה איננה מצויה בתוכניתו המוקדמת או במניעיו של מבצע העבירה, וגם לא במחשבותיו לבדן. כל אלו משמשים ראיות על כוונה, הא ותו לא, והם אינם בגדר כוונה עצמה. כוונה עצמה מצויה בסינרגיה בין מוחו, גפיו ושאר חלקי גופו של מבצע העבירה. פעילות סינרגטית מתואמת של המוח ושאר חלקי גופו של מבצע העבירה מכילה בתוכה כוונה אשר מלווה את פעילותו כל אימת שזו נמשכת. במלים אחרות, כוונתו של אדם בר-דעת העושה פעולה רצונית, היא מה שמוחו פוקד לגופו לעשות. מחשבות אחרות, שבאות וחולפות ואינן מפעילות את הגוף, אינן חלק מהכוונה".

שטיין מוסיף: "נאשם שגורם לתוצאה אסורה על-ידי עשיית מעשה רצוני - פועל מתוך כוונה, אלא אם הוא עשה את אשר עשה ללא מודעות לרכיביו העובדתיים של מעשהו ולתוצאתו המסתברת. בכגון דא, די לנאשם להיות מודע לכך שמעשהו יגרום לתוצאה האסורה ומודעות זו יכול שתשתמע מתוך המעשה גופו או מכוח חזקת הכוונה. באין חלל תודעתי, נאשם כאמור אינו יכול להיבנות מהעדר תשובה חד-משמעית לשאלה האם ועד כמה הוא חפץ באותה תוצאה. עמימות רגשית ביחסו אל תוצאות מעשהו אינה מעלה ואינה מורידה".

עוד ניכרת בפסק הדין לשונו החיה ולעיתים הציורית של שטיין, המרוחקת מן הלשון המשפטית היבשה המאפיינת את רוב השופטים. בכך מזכיר סגנונו את זה של השופטים אליקים רובינשטיין ויצחק עמית. בין היתר הוא אומר:

• "בהגיעו להצטלבות של שדרות בר-לב ושדרות אשכול,הבחין בשני הולכי רגל שצעדו על המדרכה בשלווה ובביטחון".

• "בדרך נס, מצבה [של קליין] השתפר וחייה ניצלו, אך חיים אלו השתנו לרעה ללא היכר. על כורחה, נאלצה שירה להיכנס לתהליך ארוך ומורכב של שיקום פיזי ונפשי כשהיא אבלה על מותו של בן זוגה".

• "הוא [קוטינה] אף ציין כי בחר להוציא את תוכניתו הרצחנית מן הכוח אל הפועל לאחר שקלא וטריא ועל בסיס ניתוח של עלות-תועלת".

• "גורל המערער מבחינת דיני העונשין לא ישתנה כהוא זה גם אם נניח כי הלה חשב או קיווה ששני היהודים, שאותם הוא בחר לדרוס ברכבו, ייפגעו קשות בגופם אך יישארו בחיים".

• "פיגוע הדריסה שהמערער ביצע 'שיכפל' שיטת טרור ידועה — פיגוע ראווה רצחני, שאחת ממטרותיו היא לספק דוגמה והשראה לאחוזי שנאה אחרים".

• "העוצמה שבה הוא דרס את שלום ואת שירה, כאשר הוא דוהר לעברם ברכבו, מתנגש בהם ומעיפם באוויר, מעידה על כוונתו לרצוח ולא רק לפצוע".

• "מחשבות אלו לא השפיעו כהוא זה על הפעילות הסינרגטית של המוח המכוון אל

המטרה, הידיים שאחזו בהגה הרכב, ששימש ככלי רצח, הרגל שלחצה על דוושת הגז והרגל האחרת שלא לחצה על דוושת הבלמים".

• "גם אם נאמין למערער כי הוא קיווה בכל מאודו שקורבנותיו ייפגעו אך לא ימותו (וכמו בית משפט קמא, הנני רחוק מאמונה זו מרחק שנות אור), לתקוותו זו אין ולא יכולה להיות שום חשיבות. עמימות רגשית שהמערער חווה (אם חווה) ביחסו אל תוצאות הפיגוע אינה מעניינו של הדין הפלילי. יתרה מכך: מותם של קורבנות בפיגועי דריסה איננו רק תוצאה מצמררת של מעשה אכזרי ובלתי אנושי. מדובר בתוצאה רגילה וטבעית של הפיגוע אשר חוסה בצילה של חזקת הכוונה".

• "העובדה ששירה נשארה בחיים לאחר שנדרסה על-ידי המערער באכזריות רבה היא בגדר נס. הישארותה בחיים היא מזלה, והמזל הזה פעל גם לטובת המערער, שהיה נדון למאסר עולם נוסף אילולא אותו מזל... אינני מוכן להגדיל את מנת מזלו של המערער שכבר זכה לקבל עונש הנמצא מתחת לקו הגמול".

השופטים מני מזוז ויעל וילנר הסכימו עם שטיין. את קוטינה ייצג עו"ד נאיל זחאלקה, ואת המדינה - עו"ד מורן פולמן.