כוכב (לא) נולד מה המשותף לנאומי ידוענים בכנסת, סלבריטאים מרצים בבתי הספר, וסופרים המשמשים כעיתונאים בעיתון 'הארץ' בשבוע הספר העברי? התשובה היא טיפוח כּוֹכבנוּת. בעידן של כוכב נולד, עיצוב תדמיתנות ועולם הזוהר חשובים לא פחות מהתוכן, אם לא יותר. לכן, דומני, יש חשיבות להתנדבותם הקבועה של פנסיונרים במערכת החינוך - במסגרת הפרויקט המבורך "יחד מורים" - יותר מאשר למרצים ידוענים חד-פעמיים בכיתות, המשמשים כגימיק וכעלה תאנה לכסות על מחדלי החינוך. יתר על כן, בעוד המפורסמים משדרים לתלמידים בעיקר מֶסֶר שלילי של אבק כוכבים, הרי הגימלאים, עתירי הניסיון וחוכמת החיים, משדרים מסָרים חינוכיים וערכיים - ובכללם כבוד למורה - שהיו נחלת הדור הקודם.
הפרויקט הייחודי משתלב בחבילת צעדים נוספים שגיבש שר החינוך,
גדעון סער, ובכללם הקניית מורשת יהודית ומורשת הארץ לנוער. זאת בצד ביטול הוראת ה'נַכְּבָּה', שהייתה הרת אסון, והסרתה מתוכנית הלימודים.
הגולם קם על יוצרו מדוע חזר בו עו"ד ציון אמיר מהאשמותיו החריפות כלפי התקשורת, בעקבות התאבדותו של
דודו טופז?
בעידן התקשורת הגלובלית לא סוד הוא כי עורך דין, שאינו מייחצן את לקוחו, אינו קיים. בוודאי הדברים נכונים כלפי פרקליט מתוקשר ברמתו של אמיר, המייצג את שועי הארץ וידועניה דוגמת הנשיא קצב, הראשון בבידור ז"ל ועוד.
יש להניח, כי עו"ד אמיר היה מוּדע היטב לכך כי הביקורת שלו נגד התקשורת, שחצתה כבר את הקו האדום, היא בגדר גול עצמי, והוא הגיע להכרה שהוא יורק לבאר שממנה הוא שותה ומתפרנס בכבוד, ואשר מהווה את החמצן לקיומו בבִּיצה הפלילית. התבטאויותיו החמורות כלפי התקשורת היו עלולות לסתום את הגולל על ראיונותיו בה.
יחסי הציבור, החשובים לטיפוח תדמיתו כעורך דין, הם לא פחות אינטרס מובהק של לקוחותיו הרוצים לזכות בנקודות בדעת הקהל. לכך יש להוסיף את העובדה שהעיתונות עשתה עבורו כבר את המלאכה בהלקאה עצמית ובהספדת המנוח.
רֶצח הוא רֶצח לא מכבר קראנו בפרשת שופטים על רוצח בשגגה. אדם, שלמרות שהרג את חברו בשגגה, נקרא רוצח.
הגיעה השעה לאַמץ אַמַּת מידה זו גם בבתי המשפט בישראל. אין מדובר בהבדל סמנטי בלבד בין הריגה לרצח, אלא בסוגייה עקרונית ביותר. הקביעה המשפטית היא על-פי מבחן התוצאה וההיבט המעשי. רֶצח הוא רֶצח הוא רֶצח, ולא משַנה הכוונה מראש.
הגדרה ברורה זו לא רק תחסוך את הוויכוחים עם פרקליטם של הפושעים, האם מדובר ברצח מתוך כוונה תחילה או לא, אלא בעיקר תעלה על נס את קדושת החיים ותצביע על חומרת שלילתם. יהיה ברור לכל שהעונש על קטילת חיים יהיה בהתאם - מאסר עולם, וכך יוּשב כושר ההרתעה, שנשחק מאוד בשנים האחרונות, אל החֶברה הישראלית.
זורעים בהלה לאחרונה מודיעים במהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה על מספר הקורבנות של מחלת שפעת החזירים, הגדֵל בהתמדה. הדבר זורע פחד ובהלה מיותרת בציבור. אפשר היה לחסוך פאניקה זו מהציבור. מתברר כי כל הקורבנות היו בעלי סיבוכים בריאותיים, וסבלו ממחלות קטלניות אחרות כסרטן, וכן ממחלות לב או כליות, שהן למעשה גרמו למותם. השַפעת הייתה רק בגדר הקש הסופי ששבר את גב הגמל, והכריעה את מותם הצפוי.
בדיוק כפי שמחלת ריאות, ואף זנים אחרים של מחלת השפעת, עלולים לגרום למותם של אנשים החולים במחלות קשות אחרות, ולא מודיעים על כך בכלי התקשורת, כך אין ליידע את הציבור על הקורבנות של שפעת החזירים הספציפית, שמתברר כאמור שמותם נגרם ממחלות נוספות שסבלו מהן. מדוע עושים איפוא 'יחסי ציבור' לשפעת החזירים, בניגוד לזנים אחרים של המחלה, למרות שאינה מסוכנת מהם, ומידת חומרתה תלויה, כמו במחלות ויראליות אחרות של דרכי הנשימה, בגורמי סיכון בלבד? די לרייטינג של המחלה ולפרסומים המזיקים המיותרים. ובא לציון ולחולֶיה גואל.
במומו פוסל ח"כ
חיים אורון מצביע על נורמות של אלימות אצל חרדים ומתנחלים. כאיש שמאל חילוני הוא חושף את דעתו הפוליטית, הנטולה כל שחר - הַשְׁלָכַת תחלואי החברה הישראלית על הימנים והדתיים, כמובן. אולם מעֵבר לכך, אורון חושף את צביעות מפלגתו מרצ, אשר לא רק שאינה מגַנה התפרעויות של ערבים - כמו בעכו, אום אל פאחם, או של הדרוזים - ואת פיגועי הטרור שלהם, אלא אף תומכת בפורעים ובכך נותנת לגיטימציה רחבה למעשיהם ולאלימות בכלל, ומעודדת אותה.
יתר על כן, לפני שאורון מכפיש את הדתיים והמתנחלים, ראוי שיערוך בדק בית יסודי בצד השמאלי של המפה, שהוא מזוהה עימו. אורון נטפל לחבורת שוליים של המפגינים החרדים, המכנים בחמת זעם את השוטרים 'נאצים' (בניגוד להוראת רבני העדה). אולם הוא מתעלם מכך שראש ממשלת ישראל המנוח,
יצחק רבין, כינה בקור רוח את המתנחלים 'סרטן בגוף המדינה', ובכך עודד את האלימות נגדם ושלל את זכות קיומם. למרבה הצער, מפלגתו של אורון אימצה בחום גישה אנטישמית זו כלפי המתנחלים והפקרת דמם על-ידי הפלשתינים, שהפכה כבר לנורמה.
מלבד זאת, לא סוד הוא שהשמאל משתתף לא פעם בהפגנות בלתי חוקיות ואלימות נגד חיילי צה"ל במחסומים. ולכן, עם כל הכבוד לחבר כנסת אורון, הפוסל - במומו פוסל.
תפוח רקוב בפרשת החשוד בריגול נגד הרמטכ"ל אשכנזי, ראווי סולטני, נראה כי התפוח הרקוב לא נפל רחוק מן העץ. מתברר כי אביו פעיל במפלגה הערבית בל"ד, בעלת האוריינטציה הפרו-פלשתינית, ואף שימש כעורך דינו של ח"כ
עזמי בשארה, החשוד גם הוא בעבירות ריגול ביטחוניות חמורות נגד ישראל. ועם אזרחים ישראלים בוגדים כאלה, בני העם הערבי, מי צריך בכלל אויבים?
פסוּקוֹ על-רקע ההתפרצויות האלימות בין חרדים לחילונים בירושלים, נותר רק להתגעגע לימי הזוהר העליזים של ראש עיריית ירושלים הקודם,
אורי לופוליאנסקי. אומנם חניון קרתא הסורר היה סגור, אך דברי נְעים זמירות ישראל "יהי שלום בְּחֵילֵךְ, שלווה בְּאַרְמְנוֹתַיִךְ" לא היו עוד חזון אחרית הימים. חזִינו בהתגשמותם כאן ועכשיו בבירת ישראל.
