ראו מי שמדבר

במוסף השבת של מעריב (11.9.2009) מתפרסם כרגיל מאמרו של בן כספית. האיש הוא פובליציסט לכל עת, הכותב על כל נושא בעולם (מעין עפר שלח בגרסה שונה, כלומר מישהו הסבור כי הוא מומחה לכל נושא, מקרני ראמים עד ביצי כינים).

בגליון זה כותב כספית על הספר "עדות מהשבי" מאת סלימאן א-שאפעי, שבו מתיימר כותב הספר להביא עדויות מאת אנשי חמאס עלומי-שם, על המציאות שבה שרוי גלעד שליט בכלא חמאס.

כספית מגנה בכל פה את הוצאת הספר, המשרת לדעתו את מטרות חמאס, להשפיע על החברה הישראלית שאת חולשותיה למד היטב. בלשונו של כספית, "מדובר במניפולציה פשוטה, זולה, מעוררת קבס. בשטיפת מוח שמתכנן חמאס, וגם מבצע (באדיבותנו), בציבור הישראלי". וכספית מוסיף עוד תיאורים ציוריים כיצד ישראל "פותחת רגליים" ומשחררת בסיטונות מאות ואלפי רוצחים, גם אם התמורה היא סוחרי סמים או גופות של חיילים מתים.

הכל נכון, שריר וקיים, וכותב שורות אלו אף היה מרחיק לכת מבן כספית, ומתאר את הוצאת הספר כפעולת ידיעות אחרונות בשירות האויב. זה אינו חייב להיות תמורת תשלום מאת האויב, ולעיתון מספיק התשלום מכיסו של הקורא הישראלי.

אך ראו מי מדבר.

בראש ובראשונה, מעריב ובן כספית עצמו נוטלים זה זמן רב חלק במסע האדיר המתנהל בתקשורת הישראלית, במטרה ללחוץ על ממשלת ישראל לשלם כמעט כל מחיר תמורת שחרורו של שליט. לפעמים נוסף לכך תירוץ שנועד לנקות את מצפונם הלא-טהור של אנשי התקשורת: אומנם לא כל מחיר, אך לא המנהיגים הנוכחיים אשמים אלא קודמיהם, החל בעסקת ג'יבריל. אך מסע זה, שמטרתו העיקרית היא קעקוע רוח העמידה של הציבור והממשלה בישראל, משרת בעיקר את מטרותיהם של אנשי חמאס.

בימים אלה קראתי על הפגנה משני צידי ה"גבול" ביהודה ושומרון: מן הצד האחד יפגינו ישראלים, ומהצד האחר יפגינו משפחות אנשי חמאס הכלואים אצלנו. שני הצדדים ישתפו פעולה, וישמיעו פזמון אחד ואחיד: ממשל תישראל היא המרשעת, שאינה משחררת אסירים בהמוניהם. ראו לאיזה שיתוף-פעולה אפשר להגיע עם הערבים הללו.

בדיחה ידועה ספרה על אמריקני ורוסי, שניסו להרשים זה את זה. האמריקני אמר: "ראה עד כמה שורר אצלנו חופש הדיבור. אי יכול ללכת ברחוב בוושינגטון ולצעוק שנשיא ארה"ב מטומטם, ואיש לא יגע בי לרעה". השיב הרוסי: "גם אצלנו שורר חופש זהה. גם אני יכול ללכת ברחובות מוסקבה, לצעוק שנשיא ארה"ב מטומטם ואיש לא יגע בי לרעה".

אך מסיבה נוספת נדרש לאנשי מעריב השכל הישר, אם לא המצפון, המחייב דווקא אותם להימנע מביקורת כזו על ידיעות אחרונות. לפני שנים מעטות הוציאה הוצאת הספרים של מעריב לאור את זכרונותיו של ד"ר מרקוס קלינגברג. הוא היה אולי המסוכן שבמרגלים שישבו אצלנו, שכן תפקידו היה סגן ראש המכון הביולוגי בנס ציונה, שהיה שותף לאחדים מהסודות הכמוסים ביותר של מדינת ישראל. קליגברג ריגל אצלנו במשך שנים רבות למען ברית המועצות, ואפילו הוא לא טען במשפטו כי היו סודות שידע ולא מסר למפעיליו. כלומר, הוא מסר להם כל שהיה בידיעתו. בקצרה, קליגברג היה אחד ממפגעי הריגול הקשים והמזיקים ביותר לישראל, ועל כך נדון למאסר ממושך.

קליגברג שוחרר ממאסרו בטרם-עת, לאחר ששכנע את בית המשפט כי מחלתו קשה, כי ימיו ספורים וכי הוא רוצה לבלות את מעט הימים שנותרו לו בחיק משפחתו הקטנה. משהו כמו יהושע בן-ציון, מנכ"ל בנק א"י-בריטניה שנכלא בגלל מעילת-ענק, ששכנע שכנוע דומה את מנחם בגין וסופו שהאריך ימים הרבה לאחר שבגין הלך לעולמו.

ראיתי את קליגברג כמעט מדי יום (ביתו היה קרוב למשרדי), והבחנתי כי השמירה שהוצבה עליו, למניעת מגע בינו ובין שירותי מודיעין זרים, הייתה רשלנית ועלובה ואפילו אוגדת טנקים יכלה לעבור בינו ובין שומריו.

ואזי הגיע פרסום זכרונותיו. לא איש נוטה-למות היה זה, אלא איש ששחרורו מהמאסר הפיח בו רוח חיים חדשה, עד שכתב ספר זכרונות. אך הגרוע מכל הייתה זהות המוציא לאור. במישרין או בעקיפין, מקור פרנסתם של מעריב, של בן כספית ושל הוצאת הספרים של מעריב הוא כיסו של יעקב נמרודי. זהו נמרודי, שעשה קריירה מאזכור היותו אלוף משנה במודיעין של צה"ל, ששירת כנספח צה"ל באירן של השאח ואשר דמעות הזכרונות שלו נשפכים מעל דפי עיתונו כל אימת שמישהוממכריו-לשעבר בקהיליית המודיעין הישראלית הולך לעולמו.

וזהו אלןף-משנה במילואים יעקב נמרודי, שהניח להוצאת הספרים של עיתונו לשתף פעולה עם אחד הגרועים שבמרגלים נגד ישראל.

מה לעשות, וככל הנראה הייתה פרנסה טובה בהוצאת הספר לאור. כשמדובר בעשיית כסף מעשיית יחסי ציבור לאויב, שני הצהובונים - מעריב וידיעות אחרונות - מתחרים זה בזה, מי ישרת טוב יותר את האויב ולאחר-מכן מי ישפוך דמעות-תנין רבות יותר על מעשי מתחרהו.

במריבה בין פרוצות, אחת הקללות הנפוצות שהן משמיעות זו לזו היא "יא זונה". כולן צודקות, כמובן. ואם יתברר ששני עיתונאים שברו זה את עצמותיו של זה והגידוף שבפי שניהם היה "יא עיתונאי" - לא אתפלא.

מספרים על זוג ישראלי שהגיע לפיזה שבאיטליה והביט במגדל הנטוי. אמר הבעל לאשתו: "ראי איך הוא עומד על העוקם". הביטה בו האישה, חייכה לעצמה חיוך מסוים ואמרה: "יוסי, אתה - שתוק".