היום לפני 73 שנה, החל החרם הערבי על סחורה יהודית המיוצרת בארץ-ישראל. הליגה הערבית החליטה פה אחד בדצמבר 1945 כי מראשית 1946 יוטל חרם על כל הסחורות.
ההחלטה קראה לכל החברות, הארגונים ואנשי העסקים במדינות ערב לסרב לשווק או לצרוך מוצרים מהתעשיה הציונית. ההיגיון שעמד מאחורי החלטה זו היה שמטרת התעשיה הציונית היא הקמת מדינה יהודית בפלשתין, גירוש הערבים ממנה ונישולם מאדמותיהם, ועל כן אין לשתף עמה פעולה.
כשהוקמה מדינת ישראל הוסב החרם נגדה, ואז נטען כי החרם הוא תגובה להקמת המדינה שבעקבותיה נוצרה בעיית הפליטים. ברבות השנים, ובהתאם לשינויים בנסיבות הפוליטיות והמדיניות, התוספו נימוקים אחרים לחרם, וביניהם כיבוש יהודה ושומרון והקמת ההתנחלויות.
יישומו של החרם לא היה אחיד במדינות השונות, הן בנוסח החוק והן בחומרת האכיפה. הדבר נבע מהעובדה שהחרם הערבי היה תופעה יוצאת דופן במערכת המסחר העולמית. מלבד האיסור הישיר על ייבוא סחורות ישראליות לארצות ערב כללה החלטת הליגה הערבית גם החרמה של חברות עסקיות שניהלו קשרי מסחר עם ישראל. בעוד שחרם כלכלי בין מדינות אויבות זו לזו הוא מקובל, הרי שהחרמת חברות ממדינות ידידותיות משום שהן מקיימות קשרי מסחר עם מדינה הנתונה בחרם היא צעד יוצא דופן. בעניין זה נכנסו לתמונה שיקולים ואינטרסים שונים של כל אחת ממדינות ערב, והמשותף להם היה החשש מפגיעה בכלכלת המדינה בעקבות החרמת חברות שיש להן קשרים עם ישראל.
