סיכום אירועים שנתי, הוא משימה קשה ולפעמים לא נעימה כלל. לא, שחסרים חומרים או פרשיות לכתוב עליהן, לפעמים קשה לבחור את האירועים המרכזיים והמשפיעים על החברה והציבור, בבחינת "מרוב עצים לא רואים את היער".
אבל ישנם אירועים, שקשה להתעלם מהם שהשפיעו בדרכם, התנהלותם ותוצאותיהם על המדינה, בטחונה על החברה ועמידותה כלפי פנים חוץ.
מנהיגות, מנהיגים ושלטון:
הבחירות האחרונות, שהעלו את גוש הימין לשלטון, היו בהחלט בעלי השפעה דרמטית, על החברה, המדיניות ודרכה הפוליטית, ביטחונית של ישראל לשנים הבאות.
מפלגת קדימה, אחרי נפילת אולמרט, בראשות ציפי לבני - עשתה גלים והתיימרה להוביל את ישראל בדרך חדשה לסיום הסכסוך עם הפלשתינים.
מנאומים ששמענו מאנשי קדימה ובמיוחד, ציפי לבני, ניתן היה להבין, שיש סוף סוף פריצת דרך או כפי שאמרה גב' לבני - "לנו יש דרך אחרת".
הציבור, התמים, האמין בתום לב, לחלק מהדברים של בחירי קדימה ונתן להם את מירב המנדטים בבחירות לאמור: 27 לעומת הליכוד בראשות נתניהו שקיבל 26 בלבד.
ההערכה של הפרשנים הייתה שהנה חל מהפך נוסף ולבני תוביל להקמת ממשלת אחדות.
התוצאה המאכזבת, לא איחרה לבוא. בהתנהלות לא מקצועית, לא פוליטית, כושלת בסיכום, לא הצליחה לבני להגיע לשלטון, אחרי שפעמיים נתנו לה הזדמנויות פז, והיא אפשרה להן לחמוק ממנה.
הציבור הבין בסופו של תהליך, שגב' לבני, לא בשלה, לא כריזמטית, לא מקצועית מספיק לתפקיד. גם האידיאולוגיה של קדימה - במיוחד הדגש "שיש לנו דרך אחרת", קרסה כחפיסת קלפים. שלוש שנים ניהלה לבני מו"מ ארוך ומייגע עם הפלשתינים, בניסיון להגיע להסדר מניח את הדעת. אולמרט - שניסה בכל כוחו להגיע להסדר ולהישג פוליטי לפני עזיבתו - לחץ דחף עם ויתורים מפליגים, אבל הפלשתינים סירבו.
התשובה למאמצי אולמרט - לבני נתנה בכנס פת"ח בבית לחם. וכל מי שעדיין חלם, האמין, שיש סיכוי להסדר או שישראל היא המחסום להצלחה הפוליטית - חייב להתעורר, להתנער, להפסיק לחלום, להטיף, להסית ולחיות בעולם דמיוני.
ואלה עיקרי החלטות כנס פת"ח:
א. לא נכיר במדינה יהודית.
ב. המאבק המזוין ימשך.
ג. ירושלים (כל העיר) - בירת פלשתין.
ד. זכות השיבה - לא תוגבל.
אם החלטות אלה, עדיין לא העירו ושכנעו את אנשי גוש השמאל, שום דבר כבר לא יעזור.
לסיכום: ציפי לבני הפסידה מעשית בבחירות בדרך ובהקמת ממשלה כי "היונה עלתה לה לראש" - ויתירה מכך גם......... עליה.
נתניהו וגוש הימין:
למרות כל הניסיונות, להטיל דופי, רפש, לרפות את ידיו, להפחיד את הציבור שנתניהו, מוביל להתנגשות חזיתית עם נשיא ארה"ב - אובמה, התנהלותו, מדיניותו - עמידתו האיתנה והבלתי מתפשרת הלא כנועה בפני אובמה - מוכיחה את עצמה בהווה וגם סימנים חיוביים לעתיד.
הנשיא אובמה:
התחיל בהתלהבות ובמרץ ובתנופה לנסות לבצע את ההבטחות הרבות שהפיץ במהלך הפריימריז שלו. התקוות שנתן לארה"ב ולעולם - הולכות ומתפוגגות.
אירן: לא נבהלת, לא נסוגה ועושה ממנו צחוק.
צפון קוריאה: מתגרה, מבצעת ניסויים גרעיניים ואפילו מרחיבה אותם.
בעירק - המצב לא מזהיר.
באפגניסטן - המצב בכי רע.
אל קאידה - בן-לאדן, צוחק ממנו וקורא לו נשיא חלש.
בישראל - הלחץ והצבת יעד של שנתיים, להסכם סופי וחתום עם הפלשתינים, מוכיח (כ-100 עדים), שאובמה, לא מבין ולא מכיר את המזרח התיכון. גישתו, תמימה, ילדותית, לא מגובשת, הבעיה העיקרית של ממשל אובמה - שהם חושבים במושגים מערביים, ליברליים, במקום לחשוב ולהבין את המנטאליות של המזרח, המזרח התיכון, הלך הרוחות ודרך ההתנהלות הנכונה באזור.
האידיאולוגיה של אובמה ולפיה ניתן לדבר או לנהל מו"מ עם האייטולות ואחמינינג'אד, עם רודן, צפון קוריאה או אוסמה בן-לאדן, היא נאיבית, מגוחכת, תוך נסיעה בדרך ללא מוצא וללא פתרון.
לסיכום נראה לי שעל נתניהו להציג תוכנית "חד-צדדית" ישראלית, שבו יקבעו עיקרי תורת הביטחון של ישראל, לאמור: גבולות ישראל, שיבטיחו הגנה ועומק אסטרטגי, שבתוכם יהיו גושי ההתנחלויות הגדולים עם רצף טריטוריאלי. בקעת הירדן והגבול עם ירדן, בשליטת ישראל, והקמת מדינה פלשתינית מפורזת עצמאית, שלא תסכן או תאיים על ביטחון ישראל וקיומה.
מבצע "עופרת יצוקה":
הצלחה צבאית מבצעית - שלא באה לכדי גמר מלא - על-פי החלטת ממשלה. כלומר: צה"ל הצליח במשימה שהוטלה עליו, אך ספק אם הממשלה השיגה את יעדיה המדיניים.
חמאס - שהשתלט על עזה, עם הנסיגה מגוש קטיף, היה בשלבי משבר קריטיים, ניתן היה צבאית לרסק אותו, לפזר אותו ולהעביר את השלטון לאבו מאזן. זה לא הושג, ועל כך עוד נשלם בהמשך.
השקט שהושג - זמני, מטעה, שברירי, לא יציב, הזדמנות נוספת בסדר גודל כזה לא תהיה בקרוב, אם בכלל.
פרשת גלעד שליט:
מבצע "עופרת יצוקה" - אסור היה לו להיגמר בלי שליט או בלי מעצר/חטיפה, של צמרת חמאס, כדי להחליפו בשליט.
להזכיר לציבור:
משה ניסה להוציא את ישראל ממצרים ללא הצלחה גם אחרי 9 מכות, רק כשהגיע מכת בכורות - השתכנע פרעה שמשה רציני "ושלח את עמי". חבל שמנהיגינו עדיין לא הבינו את האמור בפסוק הזה עליו אנו חוזרים כל פסח כתזכורת.
אין מקרה דומה בעולם לפיו גוף של טרור, מחזיק מדינה שלמה וקהיליה בינלאומית ב... בעבור חייל חטוף אחד ומנסה להכניע מדינה ריבונית כישראל להכנע לדרישותיו.
על ממשלת ישראל - היה לעשות כל מאמץ סביר להחזרת שליט, כולל פגיעה, תפיסה, חטיפה של צמרת חמאס בעזה, לפני שנים ולא לחכות ולהתבזות כמדינה בפני ארגון טרור חסר רחמים שלא מכיר ולא פועל לפי סטנדרטים בינלאומיים.
פרשיות שחיתות ממשלתית/מוסדית:
יש לשבח ולחזק את ידי מבקר המדינה, המשטרה והפרקליטות ובתי המשפט, על חלקם במלחמה בשחיתות. התוצאה - שרים בכירים, פקידות בכירה בראשות ראש ממשלה שעומדים לדין ושרים בכירים בשערי הכלא.
פרשת רמון והנשיא קצב:
שתי פרשיות הקשורות בעבירות מין, שטופלו בצורה כושלת ע"י היועץ המשפטי לממשלה. אחת בצורה נמהרת עם עודף מרץ ובהילות והשנייה ברשלנות מתמשכת ארוכה ומבזה את המוסד הנשיאותי.
פרשת רמון:
כישלון בהתנהלות היועץ המשפטי לממשלה, בבחינת: בהילות יתר, רצון יתר להרשעה בכל מחיר, עד כדי איום על העדה המרכזית, לחץ לא מתון, שליחת קציני משטרה לקוסטה ריקה לחקירת העדה ועימות וידאו טרנסאטלנטי, שלא נעשה בשנים אחרונות באף פרשיה חקירה מסובכת. המהירות במקרה זה הייתה מן השטן, פסק הדין של בית המשפט היה משפטית לא מבוסס מנומק וגרוע וכך גם התוצאה. להערכתי המשפטית, הסיכוי בערעור היה גבוה וחבל שרמון לא ניצל זאת. את כל הפרשה השולית הזאת - ניתן היה לסיים בדיון פנימי בכנסת על ההתנהגות בלתי הולמת עם נזיפה ציבורית בצידה.
המסקנה: במקרים דומים עדיף לנשק את המזוזה.
פרשת הנשיא קצב:
להבדיל מהמהירות בפרשת רמון, ההתנהלות בפרשת קצב הייתה רשלנית, איטית, זוחלת והפכפכה.
ההדלפות במהלך החקירה, היו שערורייתיות, מבזות את "מוסד הנשיאות", פוגעניות, אישית ודוגמה שלילית לניהול חקירה של איש ציבור.
מסקנה - גם לא התוצאה הסופית של העמדה לדין, יכולה להצדיק התנהלות לא הולמת.
בית המשפט העליון:
פרופ' נאמן, שר המשפטים בממשלת נתניהו, הצליח לחולל מהפך, במקום שקודמיו נכשלו. מונו שלושה שופטים לעליון - ללא תקופת מבחן + 21 שופטים למערכת כולה ונראה שנשיאת העליון, גב' ביניש, הבינה שתקופת שלטונה הבלעדי במערכת המשפט - נסתיימה.
שלב ב' - במטרתו של פרופ' נאמן, לדאוג שבית המשפט העליון, יחזור למסגרת פעילותו העיקרית בנושאי שמירה על שלטון החוק, ולא ינהל את המדינה מבחינה מדינית, פוליטית וצבאית, תחומים השייכים לממשלה, לכנסת ולמוסדות המדינה.
מסקנה: לרסן את בג"צ ואת האימפריאליזם השיפוטי ולא לתת יד לזליגת בג"צ לתחומים לא שפיטים.
תקשורת:
התקשורת הייתה לא מפרגנת, לא מאוזנת במקרים רבים, חד-צדדית וחד ממדית בצורה בולטת ואולי מגמתית.
הדוגמאות לכך רבות, החל מסיקור מלחמת לבנון השניה, מבצע "עופרת יצוקה", אך בעיקר בהתייחסות לפוליטיקאים המובילים.
את ציפי לבני הפכו ל"אתרוג" ואת ביבי נתניהו ואביגדור ליברמן הפכו, כמעט לאויבי העם.
השיא הגיע, ביום ההיעלמות של נתניהו, "מהרדאר" של העיתונות. אומנם הבלבול בלשכת נתניהו, היה גדול ומיותר, אבל מכאן ועד הפיכתו של ביבי לשקרן, לא אמין, לא הגון בנוסח ביבי הישן כמו ביבי החדש וכו', היה גועלי וחוצפני.
זה מזכיר את התחקיר הבלעדי והייחודי על נסיעת ביבי ושרה בתקופת מבצע "עופרת יצוקה" ללונדון, שסוקר בצורה לא הוגנת, לא מלאה, תוך הדגש רכילות זולה במקום תוכן ועשייה ברוכה - בייצוג המדינה והסברתה על-פי בקשת ממשלת אולמרט ובשליחותה, תוך מתן דגש על כישוריו כנואם ומסבירן מעולה של ישראל.
הטרגדיה של השנה:
מות הטייס הצעיר והמוכשר אסף רמון בן של גיבור "החלל" הישראלי הראשון. טרגדיה לא פחותה - שנה רביעית של גלעד שליט בשבי - לא מתקבל על הדעת.
הסיכום:
אף על-פי כן, ולמרות הכל, יש לנו ארץ נהדרת, עם חזק וקשה עורף, צה"ל חזק ובוטח ותקווה לעוד שנות אלפיים.
סיכום אנשי השנה:
1. בפוליטיקה - ביבי וציפי, וינר ולוזר.
2. בספורט - נמרוד משיח, יוסי בן איון - אליס שלזינגר - עמרי כספי.
3. בהשמצת מדינת ישראל - ד"ר גורדון מאוניברסיטת בן-גוריון (כמה אירוני), ואקדמאים נוספים יהודים שונאי ישראל.
4. בהשמדת מדינת ישראל - אחמינינאג'אד, חמאס, נסראללה, בין לאדן, (שיחכו בתור) גורלם יהיה כסופם של כל הצוררים לדורותיהם.
5. בביטחון - ברק, (עליו נאמר שהוא לא מכה פעמיים באותו מקום) והרמטכ"ל אשכנזי.
6. בכללה - ביבי ושטייניץ, למורת רוחם של המשמיצים והלא מפרגנים.
7. קורבן הרייטינג - דודו טופז.
8. האמן הטראגי - דודו טופז.
9. האנשים הטובים, תורמי איברים, מתנדבי העמותות, תורמי כסף לניתוחי ילדים בארץ ובחו"ל.
10. סיכום השנה - עם ישראל חי ושנית מצדה לא תיפול.
