בית המשפט העליון כמעט ושילש את העונש שהוטל על השר לשעבר
שלמה בניזרי, והעמיד אותו על ארבע שנות מאסר תחת השנה וחצי שהוטלה עליו בבית המשפט המחוזי.
נשאלת השאלה כיצד קרה הדבר. החמרת העונש במידה כזו או אחרת מתרחשת מידי פעם, אבל שילושו הוא מעשה נדיר במקומותינו – אם בכלל יש לו תקדים.
השופט אדמונד לוי, שכתב את פסק הדין של בית המשפט העליון, מציין אכן שהעונש שהוטל על בניזרי אמור להוות גמול על מעשיו, אלא שהשופט קובע מפורשות שמטרת העונש בנסיבותיו של בניזרי היא "
בעיקר כדי להרתיע את הרבים" (ההדגשה שלי – י.ד.). השופט קובע, אפוא, שהעונש בן השנה וחצי שהטיל השופט המחוזי יעקב צבן על בניזרי אינו עונה על המטרה הזו, ועל כן הגדיל אותו עד כדי שילושו כמעט.
יודגש: עונש מחמיר כדי להרתיע את הרבים הוא לגיטימי בהחלט ולא יכולה להיות מחלוקת על כך. ובכל זאת, שאלת הפער הכל כך גדול בין העונש של בית המשפט המחוזי לבין זה של בית המשפט העליון – על מקומה עומדת.
הייתכן שעיניו של השופט המחוזי כדי כך טחו מראות את שראה בית המשפט העליון? או שמא הסיבה לפער הזה נמצאת במקום אחר? ובמילים מפורשות, נשאלת השאלה אם בקביעת העונש של השופט המחוזי ניתנה משמעות מיוחדת לעובדה שעיקר הרשעתו של בניזרי נשענת עדותו של עד מדינה, ולא סתם עד מדינה, אלא אחד מסוגו של משה סלע.
הנה, כך התרשם בית המשפט המחוזי ממשה סלע:
"סלע הינו אדם גדול מימדים, קולני, כריזמטי, חם, בולט ומבליט עצמו. בניזרי עצמו העיד כי מיד עם היכרותם הראשונה, תוך רגע, סלע חיבקו בהתלהבות ושמחה, כאילו הכירו מימים ימימה. סלע אינו מפנים רגשותיו, דעותיו או ידיעותיו, אלא להיפך, את אלה וגם אלה הוא מחצין ללא חשש, וללא מחשבה יתרה, ולשונו מתגלגלת בקלות ובביטחון... נטייתו להתחבר ולסמוך על אנשים הינה מיידית... סלע התנהג גם בנדיבות מוחצנת, תמיד נהג להזמין, גם עבור אחרים, לנסוע במכוניות מהודרות ויקרות. סגנון זה, ההתהדרות, ההחצנה, באה לידי ביטוי גם בנטייה להגזמה, התפארות והפרזה, עד שגם חבריו התקשו לעיתים להאמין לדבריו ודניאלי אף כינה אותו ד"ר ג'קל ומיסטר הייד... אלה הן פניו של משה סלע, עד המדינה, אשר בצד הפרזות, גוזמאות, מעשי עורמה כוזבים ומניפולציות, הציג עובדות רבות שאינן שנויות במחלוקת או שהוכחו. לנתונים אלה יש בהכרח השפעה והשלכה על דבריו של עד זה, אשר עמד על דוכן העדים במשך 17 ישיבות, העיד בשטף, בביטחון, הביא פרטים רבים ובדרך כלל עיגנם בסיטואציות".
עד כאן הציטוט.
אגב, התיאור הזה את אישיותו של סלע לא יהיה שלם אם לא יובא כאן פרט נוסף שסופר בפסק הדין - פרט שיכול אולי להכניס את משה סלע לספר השיאים של גינס: השופט מספר שם שמשה סלע התחתן והתגרש שלוש פעמים, וזהו כמובן לא שיא מיוחד. אלא שמשה סלע התחתן והתגרש שלוש פעמים
מאותה אשה, וזה כבר שווה אולי בדיקה אצל גינס.
כך או כך, נשאלת השאלה אם להופעתו של עד המדינה הזה – אדם השנוי כל כך במחלוקת - שעמד והעיד בפני השופט במשך 17 ישיבות, לא הייתה השפעה על מידת העונש שהטיל השופט המחוזי בסופו של דבר על שותפו שלמה בניזרי. הייתכן שעצם העובדה שמשה סלע נחלץ מכתב אישום (בתמורה להפללת בניזרי) - לא השפיעה על שיקוליו של השופט לעניין העונש שהטיל על בניזרי, שהיה שותפו של סלע לעבירת השוחד? הייתכן שהתרשמותו הבלתי אמצעית של השופט המחוזי מאישיותו השנויה במחלוקת של עד המדינה הזה - לא חילחלה אל מערכת שיקוליו בדבר העונש שיש להטיל על השותף?
נכון, מעיניו של בית המשפט העליון לא נעלמה התרשמותו של השופט המחוזי מעד המדינה כפי שתוארה בפסק הדין. אבל בית המשפט העליון הרי ראה רק ניירות. הוא לא ראה ולא התרשם אישית מעד המדינה – לא במשך 17 ישיבות ואפילו לא במשך ישיבה אחת.
ובאחת – מעבר לשאלת מהימנותו של עד המדינה משה סלע, האם לא יהיה זה סביר להניח שהשופט המחוזי, שהתרשם במשך 17 ישיבות מאישיותו הבעייתית של עד המדינה משה סלע כפי שהתרשם – החליט בשל כך שלא למצות את הדין והעונש עם בניזרי?
אבל יתרה מכך: רבות כבר נאמר ונכתב על כך שההכרח הלא יגונה הזה של השימוש בעד מדינה פוגע בתחושת הצדק – באשר עד המדינה, שחטא אף הוא, נחלץ מאישום ויוצא בלא פגע (בתמורה להפללת שותפו למעשה העברייני). ובכן, האם אין זה לגיטימי למתן את הפגיעה הזו בתחושת הצדק בדרך של יחס פחות נשכני כלפי השותף שהופלל?
אלו הן שאלות שכמובן אין להן מקום במסגרת הפורמלית של פסק הדין, אבל אין זה אומר שהן לא מרחפות בחדרי מוחו של השופט ואינן משפיעות, כך או אחרת, על מערך שיקוליו בגזירת העונש על הנאשם.
שנה טובה.
