המשיח הגיע לפני 16 שנה, ב-13.9.93, כשממשלת רבין-פרס-מרצ הגשימה את חלום "המזרח התיכון החדש" של
שמעון פרס וחתמה על הסכם אוסלו. התקשורת מלאה בחזונות אחרית הימים כיצד נגיע בקווי רכבת אל מרחבי העולם הערבי, ניסע במכוניותינו לאירופה דרך לבנון, סוריה וטורקיה, ובדרך ננגב חומוס בדמשק. המהלך זכה לכ-80 אחוזי תמיכה בדעת הקהל.
אך התיאוריה השמאלנית התפרקה לגורמים בתחילת הניסוי המעשי שלה. גלי הפיגועים חסרי התקדים שהתרחשו כתוצאה מכניסת ערפאת וכנופייתו הטביעו בדם את תמונת עולמם של נביאי השמאל ושמה קץ לעשרות שנות ויכוח של שלום או שטחים. אך למרבה הזוועה, לא רק שהכישלון לא בלם את המשך "התקדמות" התהליך, אלא שככל שהמצב החמיר, המשיכה בו ישראל, הקפידה לשמור על היישות האש"פית והתעלמה מהודאותיהם המפורשות של ערפאת ופייסל חוסייני כי ההסכם לא היה אלא סוס טרויאני להשתלטות על כל "פלשתין".
מדוע? - "follow the money". אחד ההסברים המרכזיים הוא הכסף הענק שזרם לאנשי מפתח, מתווכים ופוליטיקאים.
קשרים כלכליים עם בואו פעל ערפאת כמו בלבנון, שאליה גורש מירדן ב-1970, כשהוא ואנשיו יצרו שותפויות כלכליות עם הפלנגות הנוצריות, שאותן זיהו כסכנה, והפכו את קיומם בלבנון למשתלם כלכלית לאויביהם.
בארץ נוצרו קשרים עם אנשי מפתח ובכירים לשעבר במערכת הביטחון כגון יוסי גנוסר, בכיר לשעבר בשב"כ, ודרכו לרבים נוספים, ביניהם איש המודיעין לשעבר, עוזרד לב. פרויקטים משותפים לערפאת ולמיליארדר היהודי-אוסטרי, מרטין שלאף, משכו ישראלים כגון עו"ד דב ויסגלס שמשרדים וחברות שלו ייצגו את מוחמד ראשיד, יועצו הכספי הקרוב של ערפאת, ואת הקזינו ביריחו שבו היו שותפים ערפאת ושלאף ידידו, שיצר מערכת קשרים אדירה עם אנשי מפתח בישראל.
רבים לקחו חלק בחגיגת ההזדמנויות הכלכליות של אוסלו, חברות, מתווכים ובעלי קשרים, החל בקצינים כמו תא"ל (במיל.) עיבל גלעדי, שניהל קרן השקעות, וכלה בנהג המיכלית קוקו עובדיה, שהתעשר מעסקי דלק וקזינו.
עוזרד לב, שחבר לגנוסר והיה ליועץ כלכלי לרש"פ, נחרד כשהבין מהמסמכים כיצד הכסף שהשקיע עבור ערפאת מנותב לפעולות טרור. הוא פרסם את הספר "בתוך הכיס של הראיס", המעניק הזדמנות נדירה להציץ לעולם מסועף של עסקים, שוחד, עמלות וטרור. לב מתאר כיצד ניצל ערפאת את שכרון השלום והנהנתנות בצמרת הישראלית, בייחוד איך הפך את גינוסר למכשיר שלו בתוך צמרת השלטון, השתמש בהיותו בכיר שב"כ לשעבר, דרכו שאב מידע, זרע דיסאינפורמציה, והשפיע על ממשלות. מדהימה העובדה שלאחר הפרסום, גופי הביון בישראל, בניגוד לאמריקנים, כמעט שלא גילו התעניינות בפרשה, ייתכן שמתוך חשש שהחקירה תוביל היישר לצמרת השלטון.
טובות אישיות הסכם אוסלו הגדיר את "הארגון לשחרור פלשתין" (דהיינו, שחרור כל "פלשתין" מהיהודים) כ"פרטנר", והקשרים עימו בעיני ממשלת השמאל והעיתונות הפכו להגשמת אידיאל השלום. השינוי בהגדרה גרם לכך שכמעט הכל היה חוקי. הצמרת הישראלית שנהנתה מהחגיגה המשיכה להגדיר את המחבלים בחליפות, כפרטנרים, גם כשהרש"פ הפכה למעצמת טרור ולתשלובת אדירה של פשע מאורגן השולחת זרועותיה לעסקי סחר נשק, סמים, תעשיית זיוף וגניבות, שזכתה לטריטוריה ולהכרה בינלאומית באמצעות אוסלו.
"אוסלו היה מרחב פסיכולוגי וירטואלי שהכל מותר בו" מיטיב עזרד לב להגדיר את התקופה, תוך תיאורי המסעות בעולם, מסעדות הצמרת ומלונות היוקרה. חגיגת התעשרות נטולת "בג"צ ובצלם", ללא מכרזים ומכשולי חוק ומשפט. הלגיטימיות לכך ניזונה מ'קדושתו' של ה'שלום' והגדרת האויב כפרטנר העניקה למעורבים הגנה מהאשמות בגידה, למרות שהקשרים הכלכליים הללו הכניסו ממד חמור של שיתוף פעולה עם האויב לתחום הבעייתי ממילא של הון-שלטון. בוגי יעלון דיבר בפירוש על פוליטיקאים המשעבדים אינטרסים ביטחוניים ומדיניים לאומיים תמורת טובות הנאה אישיות.
כך הגיעה ישראל למצב העלוב שהיא תומכת ביישות שקמה כדי לחסלה ולרשת את הארץ, מממנת את הטרור נגד עצמה ומאפשרת לאורך שנים אספקת צינורות לעזה בידיעה ברורה שהם חוזרים אליה בצורת רקטות קסאם.
לכמה אנשים בצמרת זה מאוד השתלם.
