שלמה אייזנברג, יו"ר חברת ערד הבורסאית ובעל השליטה בה, מקפח בצורה שיטתית את זכויותיה של שושנה גזונדהייט, בעלת כשליש ממניות החברה. בין היתר, אייזנברג מושך לעצמו עשרות מיליוני שקלים, בעוד החברה מחלקת דיבידנד אפסי. כך טוענת גזונדהייט, בתביעה שהגישה (4.3.19) לבית המשפט המחוזי בירושלים.

ערד היא חברת אחזקות, השולטת בחברת הנדל"ן ישרס, בחברת שירותי המחשוב מלם-תים ובחברת הרעפים חסין אש. היא נסחרת בשווי של 1.5 מיליארד שקל, בשנת 2017 הסתכמו הכנסותיה ב-2.4 מיליארד שקל והרווח היה 231.7 מיליון שקל; בשלושת הרבעונים הראשונים של 2018 היו ההכנסות 1.7 מיליארד שקל, והרווח - 129.3 מיליון שקל.

אייזנברג מחזיק ב-37.3% ממניות ערד, ואילו גזונדהייט - אלמנתו של אברהם גזונדהייט, אחד מהבעלים המקוריים של ערד - מחזיקה ב-34.6% מן המניות. 18.2% מהמניות מוחזקות בידי יורשיו של רודולף שפיצר, השלישי מבין הבעלים המקוריים (אלי רוזנגרטן, מיכאל שפיצר, ליאו שפיצר ופליסטי רוזנגרטן), המשתפים פעולה עם אייזנברג ומהווים יחד עימו את דבוקת השליטה בערד. יתרת המניות מוחזקות בידי הציבור.

לטענת גזונדהייט, למרות שהיא מחזיקה במניות בשווי של למעלה מ-500 מיליון שקל, בפועל היא כלואה בחברה שאינה מחלקת דיבידנדים; ובשל התנהלותו המקפחת של אייזנברג, איש לא ירכוש את מניותיה. אייזנברג השתלט על הקבוצה, בסיועם של יורשי שפיצר, העביר את פעילותה לחברות-בנות בהן הוא שולט ומנהל אותה באמצעות דירקטוריון צללים, נטען עוד. שווי השוק של החברה נמוך משמעותית משוויה האמיתי, שכן ההון העצמי שלה עולה עליו ב-41% ושווי נכסיה - ב-38%.

אייזנברג, גזונדהייט ושפיצר (קבוצת אג"ש) השתלטו על ערד בשנת 1988, ובשנים הבאות - נטען בתביעה - הובילו אייזנברג ושותפו הרי ספיר מהלך שהפך את ערד לחברת אחזקות ריקה מתוכן. בסופו של דבר, פעילותה מרוכזת בחברות-הבנות בהן יש רק לאייזנברג אחזקות ישירות. מהלכים אלו הובילו לסכסוכים קשים בין הבעלים, אשר הובילו בין היתר לתביעה קודמת של גזונדהייט המנוח נגד אייזנברג - תביעה שעודנה תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי בירושלים.

התביעה הנוכחית, נאמר בה, עוסקת בפעולות המקפחות שמבצעים אייזנברג ויורשי שפיצר בשש השנים האחרונות. ראשיתן בהסכם הצבעה משנת 2013 בין אייזנברג ליורשי שפיצר, אשר יצר את דבוקת השליטה הנוכחית בערד. מבנה האחזקה והניהול, טוענת גזונדהייט, הוא המביא לכך שערד נסחרת בשווי הנמוך בעשרות אחוזים משוויה האמיתי, ולכך שהסחירות בה היא אפסית. הוא גם זה שאפשר לאייזנברג-שפיצר להחליט על חלוקת דיבידנד בסך 71 מיליון שקל בלבד בשנים 2015-2018, בעוד הרווחים הראויים לחלוקה הגיעו אשתקד ל-1.6 מיליארד שקל.

לטענת גזונדהייט, אין הצדקה כלכלית לקיומה של ערד, והסיבה היחידה לקיומה הוא רצונם של אייזנברג-שפיצר לשמר את מבנה השליטה שלהם - תוך גרימת נזק מהותי ליתר בעלי המניות. בשנים 2018-2014 משך אייזנברג מערד 97 מיליון שקל, בעוד גזונדהייט קיבלה דיבידנד של 25 מיליון שקל בלבד - היא מציינת.

עוד נטען בתביעה, כי אייזנברג עושה בקבוצת ערד כבתוך שלו: הוא מנכ"ל או יו"ר של ערד וחברות-הבנות, הוא שולט במינוי הדירקטורים (כולל החיצוניים), הוא העניק הטבות למנכ"ל אילן טוקר בלא האישורים הנדרשים. גזונדהייט אף טוענת, כי הסכם ההצבעה בין אייזנברג ליורשי שפיצר היה בלתי חוקי. היא מבקשת מבית המשפט להורות על התמחרות בינה לבין אייזנברג-שפיצר בסיומה ירכוש אחד הצדדים את מניות משנהו, או לחלופין - לחלק את מניות חברות-הבנות לבעלי ערד או להורות לערד לרכוש את מניותיה. התביעה הוגשה באמצעות עוה"ד בועז בן-צור, דקלה סירקיס, אלעזר יקירביץ וחובב קרן, וטרם הוגש כתב הגנה.