יו"ר ועדת הבחירות אסר על כלי התקשורת לראיין מועמדים לכנסת ביום הבחירות

המצביע הראשון במדינת ישראל נכנס אל הקלפי שבבית הכנסת ברחוב פרישמן בתל אביב ב-25 בינואר 1949 בשעה שש ורבע בבוקר, והטיל את פתק הבחירה שלו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצביעו יהודים לפרלמנט הישראלי וההתרגשות גאתה. בעיתונות של היום למחרת הבחירות ניתן היה לראות דיווחים תמימים על אנשים תמימים עם שמחה פשוטה. "ההצבעה שנעשתה חוויה גדולה לכל משתתפיה קיבלה אופי של התרגשות ומחזות גיל מיוחדים במקומות רבים", כתב סופר הצופה באותו יום. עוד הוסיף כי "מהרבה בתי כנסיות יצאו בצוותא חבורות מתפללים עטורים בטליתותיהם ופניהם לאולמי הקלפי. רבים בירכו 'שהחיינו' על שזכו להגיע לכך - לבחור צירים לפרלמנט הישראלי".

בחירות 2019 הן מגעילות במיוחד. כבר היו לנו מערכות בחירות קשות, סוערות, לוהטות ואפילו אלימות יותר, אבל הפעם התחושה היא בעיקר של מיאוס. מיאוס מהפוליטיקאים. מיאוס מההטרדה שקוראים לה תעמולת בחירות, ומיאוס מהסקרים. כאילו אנחנו מטומטמים.

להיות כמו "זבוב על התיקרה" - זהו חלומו של כל עיתונאי, הנמצא מחוץ לחדר חתום וסגור שמתקיימות בין כתליו שיחות חסויות או נופלות החלטות גורליות. זכיתי והייתי כמו זבוב כאשר שני מנהיגים דגולים קיימו ביניהם שיחות בארבע עיניים, אם לא להביא בחשבון את העיניים שלי.

לפני כמעט בדיוק ארבע שנים, יומיים לפני הבחירות האחרונות, פרסמתי באתר זה מאמר שכותרתו: "עידכון סקרים: 55:65 לטובת הימין-דתיים". ובאופן מפתיע ומדהים, אותה כותרת יכולתי לכתוב לפני בחירות 2013, ואותה כותרת יכולתי לכתוב היום.

אנחנו נמצאים בהתגוננות מתמדת מפני רעיונות מבית מדרשנו. מנסים כל העת בלי כיוון ובלי הכוונה, יש לזה הגדרה ניסוי ותהיה. אנחנו מגששים באפלה בתקווה למצוא את הפתח אל האור, אורה של השמש ולא את אורו של הפנס. דמו לכם מיליוני בני אדם שמתהלכים בחשכה ופנס דולק בידיהם. דולק וביחד עם כולם מאיר את העולם בפינותיו השונות. מיליוני פנסים שאפשר ויאירו לנו את הדרך. יאירו עד שאורם ידעך אם לא נחליף את הסוללות, או נטען אותן מחדש. אנחנו חיים כאן בישראל, כי זה הבית שלנו, כאן אנחנו עמלים, כאן אנחנו מתחברים, גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית. לעיתים פועלים ביחד ולעיתים לא.