המדינה לא תפצה את מאות נפגעי הונאת הפונזי שביצע גרגורי לרנר. "קופת המדינה דלה מכדי לספק ביטוח חינם למשקיעים נוטלי סיכונים", אומר (יום ד', 10.4.19) שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין.

לרנר שכנע 2,500 בני אדם, בעיקר יוצאי בריה"מ-לשעבר, להשקיע בשנים 2006-2004 בחברת רוסנפטגזאינווסט, תוך שהוא מבטיח תשואה של 2% ואפשרות למשוך את הכסף בכל עת. בפועל, הייתה זו הונאת פונזי, במסגרתה קיבל במרמה 62 מיליון שקל ובעקבותיה נדון לעשר שנות מאסר. 572 מקורבנותיו תבעו את המשטרה, רשות ניירות ערך ושירות בתי הסוהר, בטענה שיכלו למנוע את המרמה אך לא עשו זאת. בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט יהודה פרגו) דחה את התביעה, ושטיין דחה את הערעור.

לגבי המשטרה אומר שטיין, כי היא "אינה אמורה לפתוח בחקירה על סמך תחושות בעלמא, אלא רק בהתבסס על חשד סביר לביצוע עבירה פלילית, שביסודו ראיות". בנוגע ללרנר הייתה בפניה רק תלונתו של יורי נודלמן, שבינואר 2005 פירט את חשדותיו כלפי לרנר - אך הוא עצמו לא היה קורבן שלו ולא ידע להצביע על מי שכן נפלו בפח. משאביה של המשטרה מוגבלים, והשקעתם על בסיס המידע שהיה אז בפניה הייתה בגדר בזבוז, קובע שטיין.

שטיין מדגיש: "אכן רצוי למנוע מעבריינים לבצע את זממם מוקדם ככל האפשר, אולם בחברה מתוקנת כמו שלנו, שחירות האדם היא נר לרגליה, המשטרה אינה רשאית לפגוע בחירות זו ולצמצמה ללא ראיות שעל בסיסן יהא זה סביר לחשוד כי אותו אדם מעורב בפלילים ופוגע באחרים. עבריין שפועל באין מפריע בזמן שחולף עד לגילוי הראיות המחשידות אשר מצדיקות חקירה, עיכוב או מעצר אכן גורם נזק לחברה, אך דומני כי לחברה שמכבדת את חרות האדם אין ברירה אלא לחיות עם נזק זה".

"פורץ את גבולות הדמיון"

לגבי רשות ניירות ערך טענו הנפגעים, כי היה עליה למנוע מלרנר להזמין משקיעים בלא לפרסם תשקיף. שטיין דוחה טענה זו באומרו, כי בהתחשב במידע שהיה בידי הרשות בתחילת 2005 - היא לא יכלה לעשות יותר מאשר להבהיר ללרנר את חובת פרסום התשקיף, כפי שעשתה. "אין זה מן הנמנע שעברו של לרנר כעבריין כלכלי הצדיק נקיטת צעדים אגרסיביים יותר ביחס למיזם החדש שלו, אך מבחינת מתחם הסבירות - באין תלונה ובאין קורבן - רשות ניירות ערך בהחלט הייתה רשאית לנהוג כפי שנהגה, ועל כן לא ניתן להאשימה בהתרשלות".

לגבי השב"ס טענו הנפגעים, כי לרנר פעל בעת שהיה אסיר ברישיון (דהיינו, בשחרור מוקדם ממאסר בשל הונאותיו הקודמות). על כך אומר שטיין, כי כלל אין להם עילת תביעה, שכן השב"ס אינו מפקח על מעשיהם של אסירים ברישיון. ואילו הטענות שהעלו במשתמע נגד ועדת השחרורים, דינם להידחות משום שהיא גוף חצי-שיפוטי הנהנה מחסינות ומשום שכלל לא הובאו בפניה ראיות לכך שלרנר חזר לסורו.

לבסוף אומר שטיין, כי התובעים גם לא הוכיחו את הקשר הסיבתי שבין הרשלנות הנטענת לבין נזקיהם. הוא אומר: "השקעה בטוחה שמניבה תשואה חודשית צמודה ורציפה בת 2% היא דבר בלתי-מציאותי שפורץ את גבולות הדמיון. משקיע המחליט להאמין לאדם שמציע השקעה כזאת נוטל על עצמו סיכון בלתי סביר. הדברים אמורים ביתר שאת כאשר ההצעה באה מפיו של אדם כמו גרגורי לרנר, שמעללי עברו בתחום הפיננסי פורסמו בעיתונות בעברית וברוסית והיו לנחלת הכלל.

"חרף זאת, בחרו המערערים להאמין ללרנר ולהשקיע את כספם בתעודות שהלה שיווק להם, כאשר חלקם סבורים כי לרנר הוא גאון פיננסי שנרדף ללא הצדקה על-ידי הממסד הישראלי בהיותו יוצא חבר העמים שחושב ופועל 'מחוץ לקופסה'... מי שמאמין שלרנר הוא
דרייפוס ושהשקעה בטוחה יכולה להניב תשואה שנתית ריאלית של 24% לא היה משנה את אמונתו. משכך, המערערים כשלו אף בהוכחת הקשר הסיבתי בין נזקם לבין הרשלנות המיוחסת לרשויות".

"הרמאי אינו קניין הציבור"

שטיין מסיים באמירה עקרונית: "המערערים טענו לפנינו כי רשויות המדינה פעלו בעניינו של לרנר בחוסר סבירות קיצונית, אך אני סבור כי ההפך הגמור הוא הנכון. המערערים נהגו באופן בלתי סביר לחלוטין בהאמינם ללרנר ובבואם להשקיע את מיטב כספם במה שניתן לכנות כ'קרן הצבי החדשה'. טענתם כי רשויות המדינה היו חייבות להתערב ולהצילם מידי לרנר ומטעותם ביחס אליו דינה להידחות מכל וכל. משטרת ישראל, רשות ניירות ערך ושב"ס - כל אחד בתחומו - אכן חייבים לדאוג לשלומם ולרכושם של אזרחי המדינה, אולם לא נוכל להטיל עליהם אחריות להפסדי המערערים. אחריות כאמור איננה חלק מדיננו, וקופת המדינה דלה מכדי לספק ביטוח חינם למשקיעים נוטלי סיכונים".

השופט עופר גרוסקופף מוסיף, כי לרנר הוא רמאי מועד, ו"כל מי שעיניו בראשו לא ייתן בו את אמונו ובוודאי לא ישליש לידיו את כספו". לדברי גרוסקופף, "תכלית תביעתם של המערערים
ברורה: להסיט את ההפסדים שגרם אותו רמאי מארנקם הפרטי המצומצם לכיס הציבורי העמוק. לכך אין באפשרותנו לתת את ידנו. הרווח אותו חיפשו המערערים היה רווח פרטי, וההפסד שנגרם מכישלונם הוא הפסד פרטי.

"זאת ועוד, הרמאי, אף אם הוא בגדר 'שור מועד', אינו קניין הציבור, ואין הציבור נושא ברגיל באחריות למעשיו. לדידי, רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן עשוי כישלונה הרשלני של רשות ציבורית למנוע עבירות ולעצור עבריינים להצדיק הטלת אחריות נזיקית בגין רשלנות בפיקוח - אחריות שמשמעותה גלגול מלא או חלקי של ההפסד הכספי שנגרם לפרט בעקבות אותה פעילות עבריינית על כתפי הכלל".

השופטת דפנה ברק-ארז הסכימה עם שטיין, באומרה שהנפגעים לא הוכיחו רשלנות וקשר סיבתי בינה לבין נזקיהם. את המשקיעים ייצגו עוה"ד אלכסנדר שמרלינג, יאנה לרנר ודורון ברקמן, ואת המדינה - עו"ד נעמי זמרת.