עוד על "השמאל הלאומי" של הספרי ויניב

קל ידי לבטל בזלזול את המניפסט של עו"ד אלדד יניב והמחזאי שמואל הספרי. השפה בוטה, כאילו התחזו השניים לנתן זהבי בעודו מנסה לתקן את החברה הישראלית והתבהמותה ומשתמש לצורך כך בצעקות וניבולי פה. הרעיונות מפחידים ואנטי ליברליים, כפי שהוצגו בכתבתו של ארי שביט, כגון: "מה לעשות שמדינת ישראל היא מדינה לא ליברלית? זאת לא דמוקרטיה רגילה. זאת דמוקרטיה שיש בה אפליה לטובת יהודים". יש השתלחות מיותרת בסרבני שירות צבאי: "זה מוציא אותי מהדעת. המשתמטים הם טפילים מגעילים. הם חארות. הם בטלנים, הם רמאים והם חארות". כל אלו היו סיבות מספיקות לזרוק את המסמך.

אך כאמור, זה קל מדי. האם יש לנו זכות להתעלם ממסמך שכזה, ממרום 20 המנדטים שלנו?... אולי נפנה אל עצמנו את הדרישה שלנו כלפי החברה הישראלית לבחינה עצמית ביקורתית? להתעלם מאותן ביקורות פעם אחר פעם, רק כי הכתוב אינו עומד בשורה אחת עם האג'נדה הכוללנית שלנו, מעמיד אותנו באותו המקום הרעוע של החברה הישראלית כולה - עיקשת, אטומה, בדלנית רוב הזמן ובלתי ניתנת לשינוי.

ההספרי-יניביזם מעלה ביקורת כנגד "הבייליניזם": "אנחנו אומרים שהשמאל אינו שלום והשלום אינו שמאל. כי שמאל זה לשאוף להקים כאן חברת מופת. אבל כל הג'ומסים האלה לא יכולים להיות בפתח תקוה עם האתיופים, כי תעשיית השלום השתלטה עליהם ותעשיית השלום כל היום נוסעת לחו"ל לכנסים עם הפלשתינים ובתוך תוכה היא מקווה שלא יהיה שלום, כי אם יהיה שלום לא יהיו נסיעות לחו"ל. התעשיה הזו יכולה לתפקד רק כשאין שלום. מכון פרס לשלום יכול לתפקד רק כשאין שלום. תאר לך שיהיה שלום, איזה אסון יקרה להם...". אם נוציא לרגע את הביקורת הלא הוגנת כנגד היו"ר הסוציאליסט של מרצ, נקבל תמונת ראי עגומה על המרדף האבוד אחר השלום וכיבודי כנסים ברחבי אירופה. ניתן לטעון כי ללא הסכם שלום עם הפלשתינים שכנינו, אין אפשרות לכונן בישראל את "חברת המופת" מבוקשת. אך הביקורת עניינית. כנסי שלום של נציגים מטעם עצמם של צד אחד עם נציגים מטעם עצמם של צד שני, לא יביאו את השינוי המיוחל. הסכמי ז'נבה למיניהם לא יגרמו לציבור הישראלי והפלשתיני לנתק את כבלי השנאה, או יובילו את אנשי שכונה ד' בבאר שבע להצביע לשמאל.

על אלו המבקשים לעצמם דרכונים זרים, אומרים השניים: "זה הכול חלק מאותו ליברליזם אדיש, המתנכר ובורח ונעלם מהארץ בלי לרדת מהארץ. זה הכול סימפטום של אותו משפט שכל הזמן חוזר פה: יאללה תעזוב אותי, באמאש'ך. אבל אלדד ואני אומרים ששמאל לא יכול להגיד 'עזוב אותי'. אם אתה שמאל אתה חייב להילחם... מה שאמור לייחד את השמאל הישראלי הוא התסיסה המתמדת: שלא יהיה ילד רעב, שלא תהיה זקנה במסדרון, שנמשיך לבנות את הבית". נכון, יש 1,500 שמאלנים שמגיעים לכל הפגנה ונמצאים בכל מקום שבו יש צורך חברתי. אבל מה עם 95% השמאלנים הנותרים? אחוז מכריע מחסידי סיום הכיבוש נשאר אדיש ושבע אל מול מצוקות היום-יום בתוככי מדינת ישראל פנימה. עובדה מצערת זו הרחיקה את רובו של הציבור הישראלי מהשמאל.

הספרי ויניב מסכימים, בסכלותם, עם ההגדרה של ארי שביט כי הם "לאומני קו ירוק". מובן ששמאל ולאומנות לא הולכים יחד. כל תלמיד אזרחות יוכל לדקלם זאת. אך גם שעון מקולקל מדייק פעמיים ביום: "כשלתוך שורות השמאל ייכנסו פטריוטים ישראלים, עולים מרוסיה, צעירים דתיים, סטודנטים, פועלים, אנשים שגרים בבת-ים, שדרות, שלומי, אום אל-פאחם וטבריה, רהט ושכונת התקווה - ולא רק משלושה רחובות הולנדיים בתל אביב, השמאל ישנה את פניו...".