בכמה מאמרים ב"מגזין מראה", כמו גם בכלי תקשורת אחרים, מובעת מדי פעם תמיהה כיצד זה חורצים אנשים דעה תוך התעלמות מהעובדות. כך למשל, במאמרו של ד"ר אודי לבל - "
שיח הטראומה - אין כניסה לציונים", העוסק בהתעלמות השמאל מן העובדות של טבח היהודים בחברון, כך במאמרה של מלני פיליפס "ההיפוך המוסרי של ריצ'רד גולדסטון", על ועדת גולדסטון, שנראה כי קבעה את מסקנותיה עוד בטרם גבתה עדויות, וכך במאמרו של ד"ר מרדכי קידר "התנ"ך כזיוף ציוני", המלין על התכחשות הערבים למימצאים ארכיאולוגיים בירושלים. הדוגמאות רבות, והמכנה המשותף אחד: הנרטיב אינו מתבלבל לנוכח העובדות...
דוגמה שעדיין לא נדונה כאן היא ספרו האחרון של פרופ' שלמה זנד - "מתי ואיך הומצא העם היהודי" (הוצאת "רסלינג", 2008). עיקריו של ספר זה, הממחזר נרטיב שהיה שגור בפי נשיא סוריה, אסד האב, מובאים בראיון "
אני כוזרי גאה" (הארץ, 17.03.08). זנד טוען כי עם ישראל לא גלה מעולם מארצו, פזורות היהודים בגולה אינן מצאצאי ישראל אלא צאצאי פגאנים דוגמת הכוזרים והבֶּרבֶּרים, אשר נָּהו אחר הדת היהודית ה"מיסיונרית", וכי סיפור גלות יהודה הוא פרי פיברוק אינטרסנטי. אומנם הוא מודה כי תולדות העולם העתיק אינם מומחיותו, אך מאידך-גיסא, כבר-סמכא בתולדות המאה ה-20, ברור לו לחלוטין כי הגליית עמים לא רק שלא התרחשה כלל בעולם העתיק, אלא כלל אינה בת ביצוע בלא אמצעי התעבורה והתחבורה של המאה ה-20. נראה כי הפיניקים, היוונים, הוויקינגים, הקלטים, הגרמנים, המונגולים ועוד עשרות ומאות עמים ושבטים, לא שעו לדעה מלומדה זו של פרופ' זנד, ונדדו או העתיקו את מקום מגוריהם בין ארצות, יבשות ואיים - מי ברגל, מי על גב סוס או גמל, ומי בכלי שיט, הדומה יותר לקליפת אגוז מאשר לספינה קווין אליזבת.
ומי שסבור שדעתו של פרופ' זנד מתנגשת מעט עם העובדות רק מחמת סמיכותו של הראיון הנזכר לחג פורים, שבו מצווים בשתייה כדת וכדין, מוטב שיעיין במאמרו "המאה העשרים", שהתפרסם בסוף שנת 2006 ב"מוסף גורלי" - פרסום של מקומוני רשת שוקן המוקדש ל,אירועים גורליים": בפרסום זה הוא הכריז כי מלאו בדיוק 40 שנה להטלת הפצצה הגרעינית ביפן, וכדי להגביר את הדרמה כתב כי "ב-6 באוגוסט 1946 בשעה 8.16 הוטלה פצצת האטום על הירושימה ביפן", כך, בהנף יד אחד, האריך מלחמה ארורה זו בשנה שלמה. שהרי כאמור, העובדות לא ממש מעניינות, העיקר הנרטיב.
דוגמה נוספת לזניחת העובדות לתפארת התאוריה, היא טקסי הזיכרון הנערכים מדי שנה בהירושימה לנספים בהטלת פצצת האטום.
זה התחיל בסרט "הירושימה אהובתי" של אלן רנה לפני כ-50 שנה, והשנה כבר נכתב בטור הדעות של ה"ניו-יורק טיימס", כי הטלת הפצצה הייתה לא רק מעשה מטופש מצדו של נשיא ארה"ב, אלא מעשה נפשע, תוך הבאת עמדתם של היסטוריונים פוסט-מודרניים, המשוכנעים כי את המלחמה עם יפן ניתן היה לסיים גם במו"מ. כמה חבל שהשליט היפני, הקיסר הירוהיטו, אשר בנאום לבני עמו נימק את חתימתו על כתב הכניעה בחוסר הברירה שהוליד "הנשק הנוראי" שבידי האויב - לא היה ער לאופציית המשא-ומתן. כמוהו לא היו מודעים לאופציה זו גם מפקדי הצבא היפני, שציוו על הלוחמים באי אוקינאווה להילחם עד הכדור האחרון ולוודא כי לא ייפול אף לא שבוי אחד, חייל או אזרח, בידי האמריקנים. בפקודה זו, נחרץ דינם של כ-120 אלף חיילים, אנשים נשים וטף למוות - מספר העולה על מספר הנספים עקב ההפצצות בהירושימה ובנגסאקי גם יחד.
המבכים את "קדושי הירושימה" בוחרים להתעלם גם מן העובדה שהירושימה הייתה הבסיס הראשי של הצי האימפריאלי היפני ושימשה אכסניה למפקדות, למספנות לוגיסטיקה ולאוניות מלחמה. אותו צי יפני נקט כשיגרה בשיטות נפשעות של משיית טייסים אמריקנים שהופלו והשלכתם לים כפותים עם גמר חקירתם, או הובלתם של שבויים בבטן אוניות בתנאי צימאון שגרמו לטירוף דעת. שוב, את אנשי הנרטיב העובדות לא מעניינות.
אפשר להמשיך עוד ועוד בדוגמאות, אך נסתפק באחת "צהובה": לאחרונה פורסמה מהדורה משוכתבת לספרו של ארנסט המינגווי Moveable Feast, המתאר את קורותיו כסופר צעיר בפריז שלאחר מלחמת העולם הראשונה. מתברר שיורשיו לא היו מרוצים מן האור ששפך הסופר על סבתם, ברבות הימים אשתו השנייה, ועל האופן שבו "שיכנעה" אותו להעדיפה על פני אשתו דאז, ו"תיקנו את המעוות". אם סבורים היינו כי תלישת דפים או מחיקת מראות בלתי רצויים אופיינית רק לספרי ההיסטוריה של ברית-המועצות, מתברר שהפוסט-מודרניזם מקל על העושים במלאכה באשר הם.
איך אמר הסופר דון דלילו? "את ההיסטוריה כותבים בעצם הסופרים. ואולי צריך להוסיף: "בעוד ההיסטוריונים באקדמיה כותבים רק מאמרים".
