הסתיימה שנה קשה לעם ישראל היושב בציון, ושנה כואבת לעם המתגודד ברצועה ובגדה. שנינו צודקים ושנינו עייפים, ופילוג מאפיין את שני העמים, שנאה היא המרור לכל המכשולים.
שנה טובה עומדת בפתח: דלתות נפתחות, חלקן, באווילות הנהגתית מיד מסתובבות. נצטווינו לערוך חשבון נפש במשך עשרה ימים נוראים, לעשות תשובה עם עצמנו ועם אחרים. אנחנו פחות נחמדים ואולי לא נאותים לערוך ניקיון וסדר כאשר הגויים אותנו דורשים. מדוחות האו"ם מיד מתנערים, כסילים מיד מזדקפים ומשווים, מאזני הצדק, לטענתם, מופרים. בינתיים, יסודות התקווה על כולנו מתמוטטים וההיסטוריה ממשיכה לשכתב את הדפים. מתגוננים ותוקפים בהלך רוחנו, משתלחים וזועקים מחמת ליבנו. יורים ובוכים, ובוכים ויורים, וממאנים להבין כי הסובבים אינם המענה לתסכולים.
מתי כבר נבין שאנחנו בהם שולטים והם אלה שמוחים, מנסים לתפוס עצמאות, להיות בזכות. אנחנו מציעים, אנחנו בשטחים, כובשים עד אשר הכל מחמיצים והפרצופים חמוצים. סבל נורא, ילדות נשכחת, השפלות יומיומיות, ברובן אכזריות. צלקות שלא מגלידות יוצרות מחלות. פסולה היא דרך האלימות ועלובה היא דרך הטרור. וכואב הוא האדם. תשומת לב לכאבו הוא דורש ומהי הדרך לנואש? לבקש מדינה? לבקש שנצא? מאיזה סיבה שנרצה? אז מספרים סיפורים, הצגות מעלים, אנשים חלולים - אותם לא רואים, לשקט בלבד אנו מכוונים. גדר הפרדה זו כל התורה. חשפנו בחטא את תיאוריית העוגה, הצלחנו לאכול ולהשאיר אותה שלמה. הפרדה ושליטה זו נוסחה חדשה. מי הגאון שיזכה בפרס על ההמצאה?!
בן "יתום" בשום-מקום
כואב הלב על גלעד שליט המורחק מעמו ומופרד מחיק משפחתו. סבל ומרורים עוברים ההורים היקרים, המדינה שוב פישלה, את טובי בניה על קרנות המזבח מעמידה. פתרונות מדיניים, דיפלומטים ואחרים קיימים במכלול האמצעים, אך אנו כהרגלנו מחפשים בשרוולים, פתרונות צבאיים, כאלה שיירשמו כהישגים. אין מחיר לחופש, אך יש מחיר להקרבה!
בכי ילדים בגדה
ארורות היו שמונה השנים שעברו על אנשי שדרות. עיירה במצוקה, אנוסה בכאבה, מדינה מפקירה, למען יום הבחירה נוצרה "עופרת יצוקה". הרוח הציבורית נשבה וסחפה, עקרה וניפצה כל חלום, כל תקווה.
ובכי תמרורים על ילדי הגדה, על הסבל הנורא, על ההפצצות בשם ההגנה ויותר מכל, על חוסר יצירתיות בכס ההנהגה. תבניות חשיבה שגיבשה הסביבה הוטמעו בנו כבר בלידה, דור האיקס (X) ודור הוואי (Y) ומכפלות של משתנים ימשיכו ליצור עוד ועוד אשמים. הזמן מדמם, האדם אוזל, וסיסמאות מרוקנות כל תוכן ואין מנהיג שראוי להיקרא לתורן.
מהלכים מדיניים חסרי תועלת
ניסינו, רצינו, אחרים לא הבינו, ידענו דברים, סודות מדינה, אז קרה, עוד פסגה נזנחה, אנחנו בסדר - זה הם הבעיה!
"אוסלו" ירד מיד מהאקרנים, כי מהשחקן הראשי כבר לא היו מרוצים.
"קמפ דיוויד" הייתה בדיחה, לא ההצגה, השחקן! נו, ההוא! כןןןן! ההוא עם השומה!
אז "וואי" פספסנו, מי ישמע?! הרי לא נהרוס את דימויינו כקשים להשגה! חכו תראו, מיד תגיע עוד הצעה.
ואם זו ההתייחסות לשכנינו, אזי מה קורה כאן, בתוכנו?
עם דמים מדמם
חברה שסועה שעסוקה כל העת בליבוי השנאה, "שחורים לא בבית ספרנו", ילדי זרים מושלכים מקרבנו, "דת זו כפייה", הומו חייב מיתה, ביורוקרטיה אטומה, משיב שטחים ליושנה - חייב בדין רדיפה... מי היה מאמין שנולדנו מתוך השואה?!
שלושים שרים מיותרים מחזיקים בלשכות, בתקציבים, שררה, כל התנאים. ואנחנו אלה שנושאים בדמים.
ונשיא מדינה אחד שנגמר לו החלום, מסתבר כי המלך הוא עירום, הממלכה היא כל מימוש החלום וליצן החצר נהרג. על במותינו חלל.
