בית המשפט העליון מגביל (יום א', 12.5.19) את הפיצוי על תאונה שנגרמת בעת חנייתו של רכב. השופטת יעל וילנר קובעת, כי נהג יהיה זכאי לפיצוי על תאונה בעת חניה, רק אם נגרמה בעת כניסה לרכב או יציאה ממנו, ורק אם אותה פעולה הייתה חלק בלתי נפרד מן הנהיגה. בכך קובע בית המשפט העליון הלכה מחייבת, לאחר פסיקות סותרות בבתי המשפט המחוזיים.

וילנר אומרת, כי מדובר בחלק מן הדיונים החוזרים ונשנים בשאלה מהן הפעולות הבאות בגדר השימושים המוכרים שעניינם ב"כניסה" לתוך רכב וב"ירידה" ממנו, ואשר מעניקות פיצוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הפלת"ד). היא קובעת, כי יש להחיל על תאונות החניה לא רק את המבחן הטכני - האם התאונה אירעה במסגרת השימוש ברכב - אלא גם את המבחן המהותי: מה היה טיב אותה פעולה.

החידוש בפסיקתה של וילנר הוא תוספת המבחן המהותי, אשר עד כה חל רק בעת בחינת פעולות הקשורות לנסיעה עצמה. כך למשל נקבע, כי הליכה לעבר הרכב או פתיחת דלת המוסך, אינן מזכות בפיצויים - משום שהן אומנם חיוניות לנסיעה, אך אינן חלק בלתי נפרד ממנה. המבחן הטכני לגבי תאונות בחניה נקבע זה מכבר, ולפיו הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב,
ואילו הירידה ממנו מסתיימת כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב (בלשונו של השופט בדימוס אליעזר ריבלין).

וילנר קובעת: "יש להוסיף למבחן הטכני האמור, הבוחן אם הפעולה
הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב או מחוצה לו, אף מבחן מהותי, במסגרתו אציע להחיל את שני התנאים המצטברים אשר נקבעו לגבי 'נסיעה' ברכב, אף על פעולות ה'כניסה' לתוך רכב וה'ירידה' ממנו.

"כלומר, ככל שהפעולה הנדונה אשר הביאה לקרות האירוע הנזיקי מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב – היינו, בין תחילתו של המגע הפיסי עם הרכב לבין עמידה יציבה מחוצה לו וסגירת דלתו (שאם לא
כן, בכך מסתיים מסענו) – עלינו להמשיך ו'לחלץ' מבין הפעולות המבוצעות בגדר מתחם זה את אותן פעולות אשר חיוניות במובן ה'פיסי' לכניסה לרכב או לירידה ממנו, ומהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה. פעולות אלה, ואלה בלבד, תבואנה
בגדר 'כניסה' ו'ירידה' מהרכב, וממילא בגדר 'שימוש ברכב מנועי' על-פי לשונו של חוק הפיצויים ותכליותיו".

וילנר מעירה: "חרף הגדרתו של מתחם השימוש ברכב, כמבואר לעיל, לא מן הנמנע כי יתעוררו מצבים המצויים על גבולותיו של מתחם זה, אשר סיווגם – אם כ'שימוש ברכב מנועי', אם לאו – אינו פשוט כלל ועיקר. כך, למשל, לא נעלם מעיני הקושי הטמון בהבחנה בין הכנסתו של מטען אישי לרכב המתבצעת אגב הכניסה למושב הנהג, לבין הכנסת מטען אישי למושב הרכב האחורי, בטרם הכניסה למושב הקדמי. אכן, חרף הדמיון בין הפעולות האמורות, תסוּוג הראשונה כ'כניסה' לרכב, בעוד שהאחרונה לא תבוא בגדר שימוש מוכר זה. אולם אני סבורה כי חרף הקשיים האמורים, יש לשאוף להגדרה ברורה של גבולות מתחם השימוש ברכב, וזאת, בין היתר, אף לאור חשיבותה הרבה של האחידות במשפט".

הדברים נאמרו בהחלטתו של בית המשפט העליון לקבל את ערעורה של המדינה ולקבוע, כי פגיעה באצבעו של נהג כאשר דלת רכבו נסגרה על ידו בעת חניה, איננה תאונת דרכים. השופטים דוד מינץ ויצחק עמית הסכימו עם וילנר, אם כי נחלקו מה יהיה הדין במקרה של הוצאת מצרכים מהדלת האחורית מכונית. מינץ סבור שניתן יהיה לראות בכך "פריקה וטעינה" המכוסות בחוק הפלת"ד, בעוד עמית סבור שאין זו תאונת דרכים. את המדינה ייצג עו"ד רמי אלמאדי, ואת הנהג - עו"ד ערן בקר.