"הפנטגון לא רצה לנהל את משפט האיינזצגרופן. אמרתי: אסור לתת להם לצאת חופשיים. אמרו לי: אתה יכול לעשות את זה בנוסף לתפקידיך האחרים? אמרתי: כן. אז הם אמרו: זה שלך. לא הייתי לי שום ניסיון בזה, הייתי בן 27 וזה היה התיק הראשון שלי בכלל". סיפורו של בנג'מין פרנץ בן ה-99, שהיה התובע הראשי במשפטם של מי שהיו אחראים לרצח מאות אלפי יהודים בברית המועצות.
ראיון משודר עם פרנץ הוקרן (יום ג', 14.5.19) בכנס עמותות המשפטנים ישראל-גרמניה, שהתקיים באולם 600 בבית המשפט של נירנברג - בו התקיימו גם משפטי ההמשך של הפושעים הנאצים, ובהם משפט האיינזצגרופן בין ספטמבר 1947 לאפריל 1948. פרנץ החליט להעמיד לדין את הבכירים שבין 3,000 אנשי האיינזצגרופן שהיו בידי ארה"ב, ואמר לשופטים: "הקורבנות נרצחו רק משום שלא היו שייכים לדת הנכונה. חייבים להעניש את האנשים הללו כדי שהפשעים האלה לא יישנו". השופטים קיבלו את הטיעון והרשיעו את רוב הנאשמים בפשעים נגד האנושות.
פרנץ התעכב על אוטו אולנדורף, מפקד איינזצגרופה D שפעלה באוקראינה. הוא הודה במעשיו, אך טען שלעיתים הגזים בדיווחיו על מספר הקורבנות וכתב למשל 90,000 במקום 70,000 או 80,000. "הייתה לו הגנה מעניינת: הגנה עצמית. שאלתי אותו: איזו הגנה עצמית? הרי גרמניה היא שתקפה את ברית המועצות. הוא השיב: היטלר אמר לנו שהרוסים מתכוונים לתקוף אותנו ולכן עלינו להכות ראשונים. השופטים אמרו שזו טענה מגוחכת: לאן העולם יגיע אם תוכל לתקוף את שכנך בכל פעם שיהיה נדמה לך שהוא עומד לתקוף אותך. הלכתי לראות אותו בתא הנידונים למוות, ולא הייתה לו שום חרטה. יצאתי וטרקתי את דלת התא".
פרנץ - שלאחר שירותו הצבאי עסק בפיצויים מגרמניה - סיפר שממשלת גרמניה הציעה לו את אות ההצטיינות האזרחי הגבוה ביותר שלה והוא שאל כמה ניצולים מה דעתם. היו שהשיבו: השתגעת? הם רצחו את כל המשפחה שלי. אבל פרנץ אמר להם: "אני מכבד את דעתכם, אבל אקבל את הפרס, כי זו דרכם של הגרמנים לבקש סליחה. הם מחנכים דור חדש ואין זה ראוי לירוק בפניהם". והוא מוסיף בחיוך: "אבל אני עונד את האות הזה רק כאשר אני בגרמניה".
לבסוף אמר פרנץ: "דיברתי עם אשתי לגבי מה שנכתוב על המצבות שלנו. אני רציתי לכתוב רק: הוא ניסה. אבל היא רצתה: אבא, סבא, בלה-בלה-בלה. כיצד מגיעים ליעד? לא מוותרים, לא מוותרים, לא מוותרים. צריך לפעמים להתפשר, זה מצריך אומץ, אבל לא מוותרים".
