"באת כוחה של האישה - קרוב לוודאי כי מטרתה העיקרית אינה בראש ובראשונה טובת האישה, אלא המלחמות העקרוניות שהיא מנהלת נגד בתי הדין הרבניים. לצערנו, בהתנהלותה חסרת הגמישות והרגישות, מייעצת באת-כוח האישה לאישה עצות אשר למעשה מנציחות את עיגונם של האישה המסכנה ושל הבעל המסכן אף הוא". כך אומר בית הדין הרבני הגדול על עו"ד בתיה כהנא-דרור, מארגון "מבוי סתום" העוסק בעגונות. בתגובה, מאשימה כהנא-דרור את בית הדין במתן פסק דין שקרי נגדה.

פסק הדין ניתן ב-15.4.19 והותר לפרסום היום (יום ד', 15.5.19), תוך חילופי האשמות חסרי תקדים בין בית הדין לבין כהנא-דרור. על פסק הדין חתומים הרב אליעזר איגרא, הרב אהרון כץ והרב שלמה שפירא - שלושתם אנשי המחנה הדתי-לאומי ולא נציגים של המחנה החרדי, כך שמדובר בהרכב המתון ביותר של בית הדין הגדול.

בני הזוג בהם מדובר נישאו (שניהם לא בפעם הראשונה) ב-1989, שנה לאחר מכן נולדה בתם ולאחר שמונה חודשים הגיש הבעל תביעת גירושין. אחרי מספר דחיות קבע בית הדין הרבני שהגט יינתן במאי 1992, לבקשתם ניתנה להם ארכה להגיע להסכם, אך ביולי דיווחה האישה שבעלה ברח לארה"ב. לדברי בית הדין הגדול, למעשה האישה היא שעיגנה אז את הבעל, שכן היא סירבה לקבל את הגט והציבה דרישות כספיות גבוהות לקבלתו.

"בית הדין משתף פעולה עם הבעל"

לאחר שלוש שנים שב וביקש הבעל לכפות על אשתו לקבל את הגט, אך האישה עמדה בסירובה ובדרישתה לסכום כספי גבוה. רק ב-2002 הודיעה האישה לבית הדין שהיא מוכנה להתגרש, הצדדים הגיעו להסכמה - אבל האישה לא הופיעה לקבל את הגט. אחרי 13 שנים גילה הרב אליהו מימון, ראש אגף עגונות בהנהלת בתי הדין, את הפרשה וניסה לשכנע את האישה לקבל את הגט ולפעול לפי ההסכם מ-2002 - והיא סירבה. בשנת 2016 הופיעה האישה בבית הדין ואמרה שהיא מוכנה לקבל את הגט - אך בלא לחתום על ההסכם הממוני מ-2002.

באוגוסט 2016 שכרה האישה את כהנא-דרור, וזו טענה שהאישה נדרשת לחתום על הסכם הפוגע בזכויותיה כתנאי לקבלת הגט, וביקשה להטיל סנקציות על הבעל. בדיון בנובמבר 2016 טענה כהנא-דרור, כי בית הדין האיזורי משתף פעולה עם הבעל ואינו פועל כשורה. אלא שאז הבהירה מחלקת עגונות, כי איננה יודעת היכן הבעל כיום והקשר הוא רק דרך אחיו. לבסוף קבע בית הדין, כי האישה היא שמסרבת לקבל את הגט וכי לא ניתן להתקדם משום שלא ידוע היכן הבעל.

כהנא-דרור ערערה לבית הדין הגדול וביקשה לכפות על הבעל לתת את הגט. בתגובתו כתב הבעל, כי הוא חי בתנאים קשים ביותר בשל התנהלותה של האישה, נאלץ להתגורר במרתף, חובותיו הולכים וגדלים, הוא נותק מבתו וגם לא יכול היה להשתתף בהלוויותיהם של הוריו. עוד ציין הבעל, כי כתובתו ידועה והוא לא החליף אותה. מאוחר יותר הוא ביקש לסיים את הפרשה כך שישלם לאישה 70,000 שקל והיא תפעל למחיקת חובות המזונות שהצטברו נגדו בביטוח הלאומי. האישה סירבה ועמדה על מתן הגט ללא תנאי.

ניצלו את העדר הבעל כדי לשקר

בית הדין הגדול קובע, כי דבריהן של האישה ושל כהנא-דרור מוכיחים שלא נאמרו בתום לב, אלא היו ניצול של העדר הבעל מן הדיון כדי להעלות טענות שקריות. השקרים היו בטענה שהאישה לא שמעה דבר מן הבעל מאז עזב את הארץ, בטענה שהיא מוכנה לקבל את הגט והוא המעגן, בטענה כאילו לא ידעה על המתרחש בתיק, בטענה כאילו ההסכם מ-2002 הוא חד-צדדי לטובת הבעל, ובעיקר - בטענה כאילו הבעל מעגן אותה מזה 25 שנה.

בית הדין אומר כי ייתכן שהתנהגותה של האישה היא בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים" ומטרתה היא לנקום בבעל. הדיינים מוסיפים, כי אינם יכולים להתעלם מהופעתה גסת הרוח והמבישה של כהנא-דרור בפני בית הדין האיזורי ומהטענות חסרות השחר שהטיחה בדייניו. לדבריהם, בית הדין האיזורי היה צריך לחייב אותה בהוצאות אישיות. כהנא-דרור מתהדרת בדאגתה לעגונות, אך בפועל מעשיה גורמים לעיתים - כמו בתיק זה - רק להנצחת העגינות.

"דברי באת-כוח האישה שהאישה מעולם לא סירבה לקבל גט, הם דברי שקר", כותב בית הדין הגדול. לדברי הדיינים, נראה שהאישה אינה מוכנה לוותר על תביעותיה כדי שיהיה בידיה כלי לאיום עתידי על הבעל. הם גם תוהים, מדוע - אם עגינותה כה מציקה לה - אין היא נוטלת את הגט ומשתחררת מן העגינות.

"האם האג'נדות מקדשות את האמצעים?!"

גם הבעל נהג בצורה פסולה, כאשר ברח מן הארץ כדי להתחמק מהתשלומים בהם חויב, ולכן עליו לבוא בטענות רק לעצמו על המצב בו הוא מצוי - מדגיש בית הדין. אם הבעל היה בארץ, ייתכן שבית הדין היה מפעיל צעדים כדי לכפות עליו גט; אך מאחר שהוא בחו"ל, הדבר אינו בסמכותו ואין טעם לתת פסק דין תיאורטי. בית הדין הגדול הורה לבעל לתת גט בתוך חודש, ואם לא יעשה זאת - ידון בית הדין האיזורי בצעדים שניתן לנקוט. בית הדין קרא לבעל לכתוב מיד גט ולשלוח אותו לאישה, כדי לראות האם זו תסכים לקבל אותו ללא תנאי.

את חמשת העמודים האחרונים של פסק הדין מייחדים הדיינים לביקורת על כהנא-דרור. לדבריהם, כהנא-דרור מעלה דרישות בלתי סבירות ואינה מוכנה לוותר על תביעות הדדיות עתידיות, למרות שהבעל אינו בארץ והוא דל אמצעים. לכן מגיע בית הדין למסקנה, כי המטרה האמיתית של כהנא-דרור אינה לשחרר את האישה מעגינותה, אלא לנהל מאבק עקרוני נגד בתי הדין:

האם המטרה - באג'נדות שמובילות עו"ד כהנא דרור וארגון מבוי סתום - מקדשת את כל האמצעים?! האין הן נרתעות מלנהל את מלחמותיהן העקרוניות גם כשהדבר נעשה על גבה של אישה עגונה, כאשר הן מנציחות בכך את מצבה של העגונה - מרשתם - ללא גט, לדאבון לב, כנראה עד סוף חייה?! אישה שלטובתה הן היו אמורות לדאוג! מבלי להתייחס לתיקים אחרים שהתנהלו בפני בתי הדין הרבניים, אנו חשים בתיק זה כי כל 'מבוי' שנפתח להתרת העגונה - עו"ד כהנא-דרור דואגת 'לסתום' אותו. עורכת דינה בפרט והארגון העומד מאחוריה בכלל מלבים את שנאתה ומייעצים לה עצות אחיתופל שלא יועילו לרפא את שברה אלא ההפך, ינציחו לדאבון לב את עיגונה. חובתו המקצועית של בא-כוח לפעול לטובתו האמיתית של לקוחו ולהצילו, לפעמים אף מיד עצמו, דבר שלא נעשה במקרה שבפנינו".

"עשיתי לשם שמים, למען האישה"

כהנא-דרור אומרת בתגובה, כי מדובר ב"פרסום מביש ושקרי של דוברות בתי הדין המתבסס על פסק הדין של בית הדין הגדול אשר תוקף אותי אישית, את האישה ואת הארגון מטעמו פעלתי, על ההישג של קבלת הערעור לחיוב גט לבעל הפרוד מאשתו למעלה מ-28 שנה". לטענתה, בית הדין קיבל את עמדתה ותוקף אותה כדי לתרץ את מחדלו-שלו בכך שלא פעל עד כה לשחרור האישה מעגינותה.

לטענת כהנא-דרור, בתי הדין הרבניים כורכים בין דרישות הצדדים והסכם גירושין לבין מתן הגט, ובכך הם אשר יוצרים מקרי עגינות קשים - כאשר יש הסכמה לגט אבל אין הסכמה על התנאים הכספיים הנלווים אליו. לדבריה, "פסק הדין רצוף הנחות שאינן מבוססות ואינן ראויות שיצאו מתחת לערכאה השיפוטית-רבנית הגבוהה ביותר בישראל. דוגמה לכך היא הוקעת העצות שעורכת הדין נתנה ללקוחה שלה. האם בית הדין בוחן כליות ולב ויודע מה בין לקוחה לעורכת דינה, ואלו עצות נתתי בזמן אמת? וכמובן העובדה הפשוטה שאני מייצגת את האישה רק בשלוש השנים האחרונות, בהן האישה רצתה רק בגט והבעל הוא זה שהתנה את מתן את הגט בחתימתה על הסכם, שבו לא הייתה מעוניינת".

לדברי כהנא-דרור, "כל מה שעשיתי עשיתי לשם שמיים, למען נשים עגונות ולמען האישה עצמה. אני מקווה שפסק הדין יהווה תקדים ואף תמרור אזהרה לשאר הרכבי בתי הדין, בצורך המיידי להטלת חיוב גט בפרט כאשר הצד המסרב מציב תנאים כלשהם. בגלל העובדה שהאיש מחזיק בגט ואין שוויון בגירושין, יש להגביל את הזמן בו בית הדין מנסה להביא את הצדדים להסכם, בוודאי במקרים בהם הבעל עוזב את הארץ באמצע הליך הגירושין".