ראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, הודיעה היום (יום ו', 24.5.19) על התפטרותה. המועמד המוביל בסקרים הוא שר החוץ לשעבר, בוריס ג'ונסון, שהיה ממובילי התמיכה בברקזיט.

מיי תסיים ב-7 ביוני את תפקידה כמנהיגת המפלגה השמרנית, ובכך תאפשר רשמית את תחילת הליך ההתמודות לבחירת המחליף. היא תישאר בתפקיד ראש הממשלה עד לבחירת המחליף, כנראה בתחילת יולי, ובין היתר תכהן כראש הממשלה בעת ביקורו הממלכתי של הנשיא דונלד טראמפ בעוד שבועיים. מיי הודיעה על החלטתה לסר גרהאם בריידי, העומד בראש "ועדת 1922" - חברי הפרלמנט השמרנים שאינם נושאים במשרות ממשלתיות. בריידי הבהיר לה, כי אם לא תתפטר - תשנה הסיעה את תקנונה ותביע בה אי-אמון בימים הקרובים.

בהודעה מחוץ לדאונינג סטריט 10, אמרה מיי: "תמיד אשא אתי צער רב על כך שלא יכולתי ליישם את הברקזיט. פעלתי בכל כוחי להפוך את בריטניה למדינה שעובדת לא רק למען המיוחסים אלא למען הכל, ולכבד את תוצאות משאל העם. עשיתי כמיטב יכולתי, אך טובת המדינה היא שראש ממשלה חדש יוביל את המאמץ". היא סקרה את הישגי ממשלתה בתחומים אחרים, וסיימה בקול חנוק מדמעות: "היה זה הכבוד הגדול ביותר של חיי - לשרת את המדינה שאני אוהבת", ופנתה מיד לאחור בחזרה ללשכתה.

בחירת המחליף תהיה בשני שלבים. תחילה יצביעו 314 חברי הסיעה השמרנית בבית הנבחרים על כל המועמדים, ובכל פעם ינשור המועמד שיקבל את מספר הקולות הקטן ביותר. כאשר יישארו שני מועמדים אחרונים, יכריעו ביניהם 125,000 חברי המפלגה. מועמדים בולטים נוספים (שלא כולם הודיעו עדיין על התמודדותם): שר החוץ, ג'פרי האנט; שרת הביטחון, פני מורדאונט; שר הפנים, סג'יד ג'ייוויד; שרת העבודה, אמבר ראד; השר לאיכות הסביבה, מייקל גוב; שר הבריאות, מאט האנוק; השר לשיתוף פעולה בינלאומי, רורי סטיוארט; שר הברקזיט לשעבר, דומיניק ראב; השרה לשעבר אנדראה לידסום; וסגנית שר האוצר, ליז טראס.

מיי נבחרה לראשות הממשלה ביוני 2016, בעקבות התפטרותו של דיווייד קמרון לאחר מפלתו במשאל העם על הברקזיט. לפני כן כיהנה מיי שש שנים כשרת הפנים בממשלתו של קמרון - התפקיד המיניסטריאלי היחיד שלה. בתפקיד זה היא ספגה ביקורת על הקיצוץ המשמעותי בתקציב המשטרה (הכפופה למשרד הפנים) ועל העלייה הניכרת בפשיעה, במיוחד הפשיעה האלימה, לצד שורה של פיגועים קשים שבוצעו בעיקר בלונדון.

מיי נכנסה לתפקיד ראש הממשלה ביולי 2016, ומסיימת כעת אחת הכהונות הקצרות ביותר של ראש ממשלה בריטי מאז מלחמת העולם השנייה. היום הוא יומה ה-1,044 בתפקיד; רק אנתוני אידן (644 יום) ואלק דגאלס-יוּם (363 יום) כיהנו פחות ממנה. השיאנים הם מרגרט תאצ'ר (4,224 יום) וטוני בלייר (3,706 יום). קמרון כיהן 2,253 יום.

המשימה המרכזית של מיי הייתה לבצע את הברקזיט - ובכך נכשלה לחלוטין. ההסכם אליו הגיעה עם האיחוד האירופי נדחה שלוש פעמים בידי הפרלמנט, בעיקר בשל חילוקי דעות על הפתרון שנמצא לבעיית אירלנד. מאחר שאירלנד החופשית נשארת באיחוד וצפון אירלנד פורשת ממנו כחלק מבריטניה, היה צורך למנוע מעבר חופשי של סחורות ואנשים בין שני חלקי האי - בלא להקים גבול פיזי.

הפתרון, המכונה backstop, קבע שבריטניה תישאר במעטפת המכס האירופית עד שיימצא פתרון טכנולוגי למעקב אחרי המעבר בין שני חלקי אירלנד. אולם הוא ספג ביקורת עזה מצד תומכי הפרישה, אשר טענו שבריטניה נותרת כבולה לאיחוד האירופי. בשל כך לא הצליחה מיי להעביר אותו בפרלמנט - וגם לא להביא את הפרלמנט להתאחד מאחורי חלופה אחרת כלשהי. הפרלמנט הצביע נגד כל החלופות - כולל פרישה ללא הסכם, ביטול הפרישה או מתכונת אחרת של היחסים עם האיחוד.

הכישלון הוא של מיי עצמה, לא רק משום אחריותה כראש הממשלה, אלא גם ובעיקר משום שניהלה בעצמה את המו"מ עם האיחוד ומידרה ממנו את רוב שריה, את האופוזיציה ואת המגזר העסקי. התוצאה היא, שהברקזיט נדחה לפחות עד חודש אוקטובר ואולי עד חודש דצמבר, בעוד שהוא אמור היה להתבצע בסוף מארס. כעת אין כל ביטחון האם וכיצד הוא יבוצע, האם יהיה או לא יהיה הסכם עם האיחוד, האם יהיה משאל עם נוסף והאם יתקיימו בחירות מוקדמות - בהן צפוי ג'רמי קורבין להיבחר לראש ממשלה.

מנהיגותה של מיי ספגה מכה אחרי מכה בששת החודשים האחרונים, כאשר כאמור היא לא הצליחה להעביר בצורה כלשהי את הסכם הברקזיט. לאורך שלוש שנות כהונתה, איבדה מיי 36 מבין 120 חברי הממשלה המורחבת, כולל במשרדי החוץ, ההגנה והברקזיט. המכה האחרונה ניחתה עליה השבוע, כאשר הציעה מתווה חדש לאישור הברקזיט, אשר כלל אפשרות של משאל עם נוסף. בכך עוררה מיי את חמתם של עשרות מבין השרים וחברי הפרלמנט השמרנים, כולל כאלו שתמכו בה עד כה, המתנגדים בתוקף לאפשרות זאת ורואים בעצם ההצעה כניעה ללייבור.