"חלק מהסיבה לעושר התרבותי בישראל הוא תוצאה של ההדחקה שלנו אל מול הנעשה בשטחים הכבושים" - את הדברים אמר (יום ב', 27.5.19) הסופר דויד גרוסמן במושב המליאה הראשון של חבר הנאמנים הבינלאומי של האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, בבניין האקדמיה בירושלים. שלשום העניקה האקדמיה לגרוסמן תואר עמית כבוד.
גרוסמן סיפר על עולם היצירה הפנימי שלו בשיחה עם פרופ' מיכאל וולפה. הוא הסביר כי לספרות הישראלית, כמו לתחומי אמנות ויצירה אחרים, יש מקום בתהליך ההדחקה שכולנו מפעילים כדי לא לעמוד אל מול המציאות הקשה שאנו חיים בה.
"אם כל אחד מאיתנו היה מחזיק במרתף ביתו אדם אחד שאין לו אחריות על גורלו, היינו מרגישים נורא. אם היינו שולטים על משפחה אחת על כל היבטי חייה, היינו מתפוצצים. כי בתוכנו, כולנו משתדלים להיות מוסריים. והנה אנו מחזיקים עם שלם שאין לו יכולת לקבוע את גורלו ואנו עושים את זה כבר 52 שנים. אי-אפשר לחיות כל כך הרבה שנים בלי לשלם מחיר של צמצום ושל חרדה. במידה רבה, היצירתיות השופעת במוזיקה, בספרות ובקולנוע הישראלי הם מין חוש מטאפיזי שאנחנו מפתחים כד לפצות על ההתחרשות והעיוורון בתחומים אחרים".
גרוסמן דיבר על מצבה של הספרות הישראלית ואמר כי: "הספרות נמצאת במאבק על חייה משום שבעולם בו אנו חיים, המציאות מנוסחת טוטאלית על-ידי התקשורת ששפתה וולגרית, גסה ועבה. אומנם לא כל התקשורת, אבל רוב תקשורת ההמונים שמנסחת לנו את עולמנו הפנימי היא תקשורת עבה, בלי ניואנסים... בעיניי הייחוד והכוח של הספרות במצב הזה היא ההתעקשות על הניואנסים, ההתעקשות על הדקויות, ואני לא בטוח שננצח במלחמה הזו, כלומר שיהיו יותר קוראים".
גרוסמן סיפר על הנסיבות שהביאו אותו לכתוב ספרים, אחרי שפוטר מ
קול ישראל בעקבות פרסום ספרו, "הזמן הצהוב". הוא אמר שכתיבה היא הדרך שלו לחיות. "הכתיבה היא לא רק דחף להבין את העולם, אלא להיות בעולם. זה מה שנועדתי לעשות", הוא הסביר.
מכיוון שכולם כועסים על ישראל ללא סיבה אמיתית, רק מתוך אנטישמיות, לתת את המתנה...
