בארה"ב יש מנתחים רציניים, המגדירים את משבר הגרעין המתמשך עם אירן כמשבר הטילים הקובני משנת 1962, בהילוך איטי. אז התמשך המשבר שאיים להביא את העולם אל סף מלחמת עולם שלישית אטומית, כשבועיים. היום השבועיים המשבריים מתמשכים על פני שנים. אלא שאם כך הדבר, הגילויים וההתפתחויות של השבוע שעבר הכניסו קצת תאוצה במשבר בסלואו-מושן הזה. גילוי קיומו של כור העשרה חדש בסמוך לעיר קום ויישור השורות בקרב מנהיגי הדמוקרטיות המערביות נראים כמפנה דרמטי בסאגה הבלתי פתורה הזאת.

הבעיה היא, שהשבוע שחלף מאז הודעתו של הנשיא אובמה על דבר קיומו של הכור ועל התרמית האירנית, חושף מחדש את הרפיון ואת החובבנות שבניהול המשבר המתמשך. וזהו ההבדל הגדול בין אז לעכשיו: המנהיגות האמריקנית. לצידו של הנשיא ג'ון קנדי, שהיה נץ בזכות עצמו, עמדו אישים כמו שר ההגנה רוברט מקנמרה שנפטר לא מכבר, אחיו בובי קנדי, וגנרלים שעוד הספיקו להילחם במלחמת העולם השנייה ולא סבלו מכאבי בטן, כשחשבו על האפשרות להפעיל את הצי או את חיל האוויר.

הנשיא אובמה עצמו והסובבים אותו חסרים את הנחישות ההיא, והם גם לא בדיוק יודעים איך להשיג את התוצאה המקווה של הגבָּרת הסנקציות בצורה חמורה ומורגשת. אין לך ההרגשה שהייתה למשל באשר לממשל בוש האב, כאשר הנשיא עצמו ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר חתרו ליצירת הקואליציה הדרושה למלחמה נגד עירק בסיבוב המפרץ הראשון.

נתון שלילי נוסף של דימיון בשני המשברים הוא המנהיגות חסרת האחריות של קובה בדמותו של קסטרו ומנהיגות אירן בדמותו של אחמדינג'אד. רק לפני כשבוע נחשפו מסמכים בארכיונים האמריקניים, המעידים כי קסטרו ניסה לדחוף את הסובייטים עוד בשנות ה-80' לשימוש בנשק גרעיני נגד ארה"ב (!). הוא נסוג בו מהלחצים, רק לאחר שהסובייטים הוכיחו לו שענני הרדיואקטיביות יגיעו לקובה. בחוסר אחריות דומה הוא נהג גם ב-1962, כשניסה לדחוף את ברית-המועצות לחילופי אש גרעיניים. האם מישהו יכול לערוב שאחמדינג'אד שפוי יותר מפידל קסטרו?

והרוסים. הם לכאורה פחות הרפתקניים מקודמיהם במנהיגות הקומוניסטית, חרושצ'וב וברז'נייב. אבל מומחים לענייני רוסיה הפוטינית אומרים די בביטחון, כי למרות התבטאותו החד-פעמית של הנשיא מדבדב כי סנקציות עלולות להיות בלתי נמנעות, רוסיה בסופו של דבר תקשה על החרפת המצור ועל הנקיטה בסנקציות.

הרוסים אינם מתנגדים לתקיפה אמריקנית באירן וגם אינם מתנגדים לאירן גרעינית. בשני התרחישים, נראה להם שהמטרה של החלשת ארה"ב והמערב תושג.

מה שמעלה שוב את סוגיית מפלס הלגיטימציה של ישראל. זוהי היום החזית האסטרטגית הבעייתית ביותר לישראל. פתאום כולם התעוררו לנושא. פרשנים שידעו לדווח בפרוטרוט על כל מחבל של אל-קאעידה שהסתנן לרצועת עזה, מגלים פתאום שלא קל יהיה להפעיל בעתיד את כוחו הגדול של צה"ל. ארגוני המחבלים, באמצעות סייעניהם מארגוני "זכויות האדם", מסוגלים היום לייצר הרתעה כלפי צה"ל.

כדי להשלים את מכתב האישים נגד HRW – לא מכבר אמר לי אדם שכיהן בתפקיד ממשלתי בכיר בארץ זרה, וידוע כפעיל היסטורי בנושא זכויות האדם, כי "בצלם", למשל, אינו ארגון לזכויות אדם אלא ארגון פוליטי. עכשיו התעוררנו לראות עד כמה פוליטי, עד כמה אסטרטגי.

וכך קורה שאפילו התרחשות שנראית שולית לכאורה – המאבק שהובילו פעילי שמאל ניאו-קומוניסטים נגד פסטיבל טורונטו, שהריץ במסגרת האירועים שלו מחווה לעיר תל אביב – הופכת לאירוע אסטרטגי, אולי מכונן. לא משום שג'יין פונדה תמכה בהם ואחר כך נסוגה, ולא מפני שפתאום אנו מגלים שוויגו מורטנסן הוא בעצם עסקן אנטי-ישראלי; אלא משום שאת הובלת המאבק הזה נטלה נעמי קליין.

נעמי קליין היא היום הכוכבת הגדולה של השמאל הרדיקלי הבינלאומי. היא לקחה את מקומו של נועם חומסקי. יהודייה צעירה יחסית, בת 39, עם עוצמה כוכבית, עם ערך מוסף כוכבי, דבר חשוב במאבקי השמאל הרדיקלי. אם נאמר שהיא דור שלישי של קומוניסטים, אפשר יהיה להבין מניין היא באה ולאן היא הולכת.

היא מסמנת הקצנה אפילו לעומת חומסקי. נועם חומסקי תמיד ידע להפריד באופן ברור בין הציבור הישראלי, העם בישראל, "הישראלים" באופן כללי, לבין הממסד הישראלי שאותו שנא וביקר בחריפות קיצונית. כמו רדיקלים רבים, הוא עשה הפרדה בין ביקורת על "ממשלת ישראל" לבין עצם הלגיטימציה של מדינת ישראל, אף כי חתר לצמצום גבולותיה ככל שניתן. הוא היה שייך לדור אחר, שעדיין זכר את השואה ושמר בליבו סנטימנט לישראל ובייחוד לסוציאליזם הציוני – סנטימנט שהלך ודעך עד שכבה.

נעמי קליין לעומתו מתעבת את הישראלים כישראלים, ומתייחסת אליהם כסוג של תת-אדם מבחינה ערכית. את זה כמובן היא לא אמרה, כאשר התראיינה לפני שבועות אחדים אצל קרן נויבך, בעת ביקורה בישראל וברשות הפלשתינית, בעיקר עזה ורמאללה, שם לפי הדיווחים, בנאום בפני קהל חם במיוחד, היא הגיעה לפורקן. "זהו, אני חושבת, המאורע המרגש ביותר שהייתי בו אי-פעם", היא אמרה לקהל הפלשתיני, והוסיפה האשמה כבדה נגד ישראל, אשר ניצלה את השואה ונטלה תמורתה "כרטיס חינם לביצוע רצח עם אחר".

היו שתמהו על התקף האנטי-ישראליות נודף האנטישמיות של הנסיכה-היהודייה הזאת. אחרי ככלות הכל, נעמי קליין עשתה את השם שלה בעשור האחרון באמצעות רבי-מכר שתקפו את הגלובליזציה ("בלי לוגו"), את סחר המותגים, את "הניאו-ליברליזם" ולאחרונה גם השיקה את התרגום העברי של "דוקטרינת ההלם" – קשקוש קונספירטיבי על ניצול ואף על יצירת אסונות ענק למטרות רווח וחיזוק הקפיטליזם: החל ממלחמת עירק וכלה באסון הסופה קתרינה בניו-אורלינס. את העילית הטכנולוגית של ישראל היא מאשימה בכך שעודדה את פיגועי המתאבדים בזמן האינתיפאדה, כדי לחזק את התלות בתעשיית ההיי-טק ואת הרווחים שניתן לשאוב מפיגועי המתאבדים. אני בטוח שקרן נויבך לא הגיעה לקטעים האלה כשראיינה את נעמי קליין, המכסה על שנאתה במבטא קנדי מתוק, הרבה יותר מתוק מזה של ליאונרד כהן.

מתברר שההתקף הנוכחי הזה אינו פתאומי. אף שהתפרסמה כצלבנית אנטי-קפיטליסטית, היא הפנימה חמת זעם נקמנית כלפי בני עמה כבר בגיל צעיר ביותר – הגיל שבו אפשר להתחיל, ככל שמדובר במשפחות קומוניסטיות. בנאום הבת-מצווה שלה, בגיל 12, היא כבר האשימה את היהודים שהם "גזענים". בהיותה סטודנטית היא פרסמה מאמר (1990) בעיתון האוניברסיטה תחת הכותרת "מקורבן לגורם קורבנות". במאמר היא קוראת לישראל לא רק "להפסיק את הכיבוש של הפלשתינים" – אותה סיסמה שחוקה, אלא גם להפסיק את הכיבוש נגד עם ישראל עצמו ובייחוד נגד הנשים שבתוכו.

הגברים הישראלים הם אותו אובייקט שנאה מעורפל, שמקפיץ את שנאתה יותר מכל: "הגבר הישראלי מגיע לבגרות על-ידי התאכזרות והשפלה של פלשתינים", מריירת התאורטיקנית, ומוסיפה כמובן גם את "שנאת הנשים" המייחדת את הגבר הישראלי: "הנשים הישראליות יודעות שקיימת 'פורנוגרפיית שואה' – תמונות של נשים כחושות במיוחד ליד תנורים, ליד ראשי מקלחות או לצד קרונות בקר משמשות למכירת בגדים ומוצרים אחרים... נשים ישראליות הופכות לאובייקט מיני כקורבנות שואה עבור הגברים הישראלים, כדי שאלה יוכלו לאונן על תמונות שבהן הדימויים השולטים הם אש, גז, רכבות, רזון ומוות" (הציטוטים מדבריה של קליין לקוחים ממאמרו של הלל נייער על קליין ב"נשיונל פוסט" הקנדי).

שמענו כבר על חוקרת ישראלית, שהאשימה את החייל הישראלי בגזענות, על סמך סירובו לאנוס במחסומים ובמרדפים אחר מחבלים ביהודה ושומרון – סירוב המעיד על גזענות. אבל נעמי קליין עוברת את כל הגבולות של תאוריות מופרכות, שאינן נזקקות לביסוס על שום עובדה, תמונה או סטטיסטיקה. מטרתה היא דמוניזציה של ישראל, היהדות עצמה והיהודים, מאשים אותה מאמר שפורסם לאחרונה בקנדה.

באחד ממאמריה המוקדמים היא הכריזה: "אני רוצה להינצל מישראל. אני יהודייה נגד ישראל – ממש כפי שישראל הוכיחה חזור והוכח שהיא נגדי". את זה היא כתבה כשכנראה אף אחד בישראל לא ידע עדיין בכלל מי זאת נעמי קליין. אלא שקליין, תוך שיתוף פעולה של המגזינים המובילים בעולם, הצליחה למחוק את הרזומה שלה, שיכול היה לזכות אותה בפרס גבלס. מתברר ששטיפת מוח בבית קומוניסטי היא היום יותר יעילה מתעמולה נאצית.

משהו מן ההיסטוריה הניאו-סטליניסטית שלה צף בכתבת ענק עליה ב"ניו-יורקר" שפורסמה בדצמבר 2008, עם צאת סיפרה "דוקטרינת ההלם". אחת התאוריות המטורפות שלה גורסת, שמלחמת צ'צ'ניה לא החלה כדי לחסל שם את הטרור האיסלאמי, אלא כדי להגן על מדיניותו הכלכלית של ילצין, ובכך "היא תרמה בצורה משמעותית למחיר העצום בחיי אדם שגבתה אסכולת שיקגו בכלכלה". מילטון פרידמן מוצג אצלה בספר "דוקטרינת ההלם" כדמות שטנית. האם היותו יהודי עוזרת לה להתמקד? את פרידמן היא מאשימה כי הוא משתמש (הוא כבר הלך לעולמו, אבל לא חשוב) באסונות לצורך קידום השוק החופשי, כפי שחוקר משתמש בעינויים כדי לחלץ מידע מחשוד.

כקומוניסטית דור שלישי היא מנסה ליצור הקבלה בין הקומוניזם לקפיטליזם לצורכי ענישה. "הסבים שלי היו מרקסיסטים קנאים ובשנות ה-30' וה-40' הם האמינו בלהט בחלום השוויוניות של ברית-המועצות", היא אמרה בהרצאה. "השמאל מוחזק כאחראי לפשעים שבוצעו בשמה של האידיאולוגיה הקיצונית שלו, ואני מאמינה שזה היה תהליך בריא". עכשיו הייתה רוצה שיועצי השוק החופשי ומנהיגיו ייחשבו כאחראים לפשעים, בדיוק כפי שנהגו כלפי מנהיגי הסטליניזם. הבעיה היא שהשמאל לא הפנים שום אחריות ושום רגש אשמה כלפי התרחשויות היסטוריות הקשורות בו. הוא נשאר אנטי-אמריקני ואנטי-ציוני כמו לפני 30 שנה, 80 שנה ו-100 שנה.