בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע שני נערים בעבירה על "חוק הסרטונים", למרות שהיו כבני 13 בלבד בעת ביצוע העבירות. המחוזי קיבל (1.7.19) את ערעור המדינה על החלטת בית משפט השלום לנוער, להסתפק בענישה ללא הרשעה.

העבירה בוצעו בסוף 2015, כאשר אחד מהם היה בן 13 וחודשיים, והשני - בן 13 וחמישה חודשים. השניים שיחקו "אמת או חובה" עם ילדה בת גילם, שלמדה באותו בית ספר, ובמסגרת המשחק הביאו אותה לבצע מעשים מיניים - אותם הסריטו ללא ידיעתה, ולאחר מכן העבירו לאחרים. הם הודו והורשעו בהתאם לתיקון לחוק למניעת הטרדה מינית, אשר קבע שהפצת סרטים כאלו מהווה הטרדה מינית, ולא רק פגיעה בפרטיות ("חוק הסרטונים").

נשיאת בית המשפט לנוער בתל אביב, גלית מור-ויגוצקי, קיבלה את המלצת שירות המבחן ונמנעה מהרשעתם של השניים, כחלק מהעדפת השיקום וכדי שלא לפגוע בשירותם הצבאי. היא הטילה עליהם 120 שעות שירות לתועלת הציבור וקבעה שכל אחד מהם יפצה את הנערה ב-5,000 שקל. אולם בבית המשפט המחוזי קיבלו השופטים דבורה ברלינר, אסתר נחליאלי-חיאט ושי יניב את ערעור המדינה והרשיעו את השניים.

המחוזי אומר: "קריאת תיק זה הסבה לנו הרבה צער וכאב. אינסטינקטיבית העין נשלחת פעם נוספת אל כותרת כתב האישום, המציינת את גילם של הנאשמים, ולצידה את תאריך ביצוע העבירה. זאת, תוך תקווה שמא נפלה טעות במי מהשניים. על כורחך אתה שואל מהיכן נטלו נערים צעירים כל כך את הרעיונות המהווים את התשתית העובדתית המכוערת במיוחד בתיק זה.

"הגיל, הכוונה לגילם של המשיבים, עומד בליבת הדיון בתיק זה. בה בעת, למרבה הצער, נראה, כי לגילה של המתלוננת והעובדה שהיא בת גילם של המשיבים לא ניתן משקל מספיק. לאחר ששקלנו, ושבנו ושקלנו, ולא בלב קל, הגענו לכלל מסקנה כי ערעור המדינה בדין יסודו ולא ניתן במקרה זה להימנע מהרשעתם של המשיבים. ההרשעה היא האמירה הנורמטיבית ודעתנו היא, כי במקרה זה ראוי שתיאמר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים".

לדברי המחוזי, "המלחמה בתופעת הסרטונים המבזים צריכה להיות מלחמת חורמה וכי על בתי המשפט לומר את דברם בקול ברור ונחרץ. למרבה הצער, גילם של העבריינים הולך ויורד והמקרה הנוכחי הוא דוגמה לכך. אם זהו ה'ציבור' המבצע את העבירה, הרי שאליו וכלפיו צריכות להיות מופנות אמירות בית המשפט".

המחוזי עומד על ההיבטים המדגישים את חומרת העבירה: אופיין המבזה והמשפיל של העבירות, הקלות הבלתי-נסבלת של ביצוען, הביצוע במקרה זה כדי לרכוש "מעמד חברתי", נצחיותו של הסרטון ותפוצתו הבלתי-מוגבלת.

המחוזי מדגיש: "ככלל יש חשיבות להמלצת שירות המבחן, וכאשר מדובר בהמלצות תסקיר שירות המבחן לנוער, החשיבות גוברת. אנו רואים בבית המשפט לנוער כבית משפט 'מקצועי' ולא בנקל תתערב ערכאת ערעור בהחלטותיו. עם זאת, גם בעניינם של קטינים, המלצת שירות המבחן איננה סוף פסוק ויש חשיבות להיבט הציבורי. כאשר ההיבט הציבורי הוא כה מובהק וחד-משמעי, גם הקטינות תתגמד מולו.

"בסופו של יום השיקולים של הימנעות מהרשעת קטינים דומים לאלה המכתיבים את התוצאה כשמדובר בבגירים, אלא שמערכת האיזון שונה. כאשר מדובר בקטינים, ההתחשבות בנסיבותיו האינדיבידואליות של הקטין תתפוס נפח ומשקל רב יותר בהשוואה לבגיר. שיקול השיקום יזכה, מטבע הדברים, להתחשבות רבתי, שהרי כל חייו של העבריין הקטין עוד לפניו. אין בכך כדי לומר, כי כל שאר השיקולים נעלמים. הדגש הוא כאמור באיזון ביניהם.

"לשיטתנו, תהליך האיזון מחייב מתן דגש רב לאמירה הנורמטיבית המופנית לבני גילו של העבריין. כפי שכבר ציינו, למרבה הצער, עינינו הרואות, כי גילם של אלה הולך ויורד. בנסיבות שבפנינו נראה לנו כי תהליך האיזון מוליך למסקנה אחת בלבד והיא כי יש להרשיע את המשיבים. ההיגד הציבורי שהוא היגד ערכי-מוסרי חייב להיאמר".

המחוזי מסכם: "בעידן הנוכחי, תפקידו של בית המשפט לתרום את תרומתו למאבק בנגע הפצת הסרטונים המיניים המשפילים והמבזים, ולהביא לכך שאמירתו של המחוקק בקובעו את חוק הסרטונים לא תהפוך לאות מתה. בית המשפט מצווה להטמיע את דברו של המחוקק באמירה הנורמטיבית המחייבת. גילם של המשיבים בתיק הנוכחי הוא אכן צעיר במיוחד ונתון זה אכן גרם לנו לעוגמת נפש רבה והדיר שינה מעינינו, ועדיין זו המסקנה".