שער 10 - מלכות

"האדם הוא אל שנפל ועורג לשמים מקום משכנו". (לאמארטין)

האדם העומד על האדמה נמצא בכל העולמות, ראשו מחובר לאור אינסוף, בתחום העליון של עולם האצילות ורגליו עומדות נטועות בתחתית עולם העשייה. האדם הוא למעשה מקור ראשון של הבריאה, ותנועת אור האינסוף נעה כלפיו לאחר הצמצום ההכרחי שחל בה לאורך המסע.

מֵאֲנִי וְעַד עוֹלָם
בְּמַמְלֶכֶת הָאֵינְסוֹפִיּוּת.

"המבקש להיות מאושר בעולמנו יקיים בשעה שהוא בריא את אשר הבטיח לעשות כאשר היה חולה". (הקיסר זיגיסמונד מגרמניה)

המימוש אפשרי כי לרוח חוקים משלה איך לרקום עצמה בנבכי המציאות. העולם נראה לעיתים כמו משחק מורכב בו חזון ואשליה טורפים זה את קלפיו של זה. באקורד הסיום של בנייה משותפת, כל אחד מאיתנו הוא מעין שטר הבטחה שיש לפרוע אותו במהרה כדי לממש את ערכו. ויש מאיתנו, שתנועתם בלתי נשלטת והם כמו מטרונום שאיבד את דרכו ויש למצוא עבורם את הדרך לייצוב ולאיזון כדי שיוכלו להתממש בעולם.

בעזרתו של איש היסודות, בונה הבניין שמניח את הלבנים הממשיות בדייקנות רבה, ניתן לקיים את ההבטחה. ובהיפוך, מן האדמה אנו חווים את העולם, כגוף, כשלמות אחת של חוויה פיזית ישירה. תחילה מן השמים אל האדמה ואחר-כך מן האדמה אל השמים - אנו חווים את העולם בשלמות אחת כשהקרקע מתלכדת עם מה שמעל.

שאלתי את דניאל האם לדעתה אני מקיימת הבטחות בחיים והיא אמרה לי שאני לא מבטיחה הרבה כמו אנשים אחרים ושאם אני לא מקיימת את מה שהבטחתי זה בגלל שאחרים לא נתנו לי לעשות זאת. נותרתי עדיין עם שאלות לגבי מימוש הבטחות בחיינו, אלה האנושיות ואלה שעוצמתן היא למעלה מאיתנו. כמו מצבים שבהם הבטחנו הרים ופסגות ללא ראייה נכונה מהי יכולתנו האמיתית. האם ראויים אנו שיתקיימו בנו ההבטחות כך שנוכל לקיים את מה שהבטחנו לאחרים ושהם יוכלו לממש את אשר הבטיחו לנו?

אני חושבת שחשוב לממש הבטחה, אך חשוב יותר לממש גם את מה שלא הובטח בצורה ישירה. אני מתכוונת להבטחה האלוהית, שהיא ההבטחה הסמויה לגבי יכולתנו לממש עצמנו כבני אנוש. והיא הביטוי של האנושיות שבנו הנבנית בשלבים.

לפני שנים, חוויתי התמסרות שהייתה עבורי בסיס לחוויה של מימוש ההבטחה האנושית, על בסיס החוויה האלוהית. זה היה בסדנת ריברסינג (שיטה שבמהלכה מנסים, בעזרת נשימות, לחזור לחוויית הלידה ולהתנקות ממנה), שהתקיימה בים המלח. במסגרת אותו אירוע, השתתפתי בפעילות שבמהלכה היינו צריכים לשכב במשך למעלה משעה, בשכיבה ישרה, בלי לזוז ורק לנשום. המלח נכנס לעיניים וצרב את עור הפנים ואנו המשכנו לבריכה של מים חמים עם גופרית והמשכנו עם הנשימות. בשלב מסוים הרגשתי שדי לי ועברתי להתאושש בבריכה קטנה של מים רגילים וקרירים.

כנראה שהיקום הזמין אותי לשם כדי להגיד לי דבר מה. שכבתי שם כשפניי מופנות אל תוך המים בלי לעשות בועות ובלי לנשום ונדמה לי שהייתי שם דקות ארוכות. הרגשתי שאנשים מסביב דואגים לשלומי, נראיתי כמו גופה צפה במים. אך אני, הרגשתי שכאילו מישהו נטל את נשמתי למקום אחר ושמימי. ראיתי המון נטיפי זהב יורדים בצלילים עדינים ואני מובלת על-ידי מלאכים שמראים לי את המציאות האמיתית, שבה אוכל לזכות, ומפצירים בי לספר לכולם שככה זה יכול להיות. מעולם לא אבדה התמונה הזאת מן התודעה שלי והיא מזכירה לי תמיד שישנן הבטחות המתממשות בנו ועלינו להיות הכלי המכיל אותן.

"אמונה היא יחס חיוני אל העצם שמאמינים בו - יחס חיוני המקיף את כל החיים, ואם לאו, אינה אלא אחיזת עיניים". (מארטין בובר).

הד הוא רפלקציה, החזרה, השתקפות של צליל אחד, המגיעה אל המאזין זמן מה לאחר שמיעת הצליל. האמונה היא קביעת עמדה לגבי המציאות באופן סובייקטיבי. בשל כך מעורבים בה היסקים שאינם נגזרים ישירות מהתנסות אלא מהשלכה של עולמו הפנימי של האדם. עולמות ההיגיון, הרגש והאינטואיציה של האדם ושל המציאות, יכולים להופיע כהד או כהדהוד מתפתח של צלילים שמגיעים ממספר מקורות יחד.

האמונה המבטיחה ביותר שוכנת במרכזי הליבה האנושית של מעשינו. היא טמונה בדרך האחת שהלכנו בה שנים, כשלא ראינו את האור החוזר. האמת הפנימית והאמונה המלאה מצויות בנו גם כשאנחנו עוד לא רואים אותן. אנו מתחילים לגלות אותן כאשר אנו הולכים במדבר לוהט והוגים את חושינו באופן שבו משתקפת בבואת היום, ואנו מגלים את האמת החבויה בנו ואת ההד שלה. אנו מרגישים כמו משיח בן מלכות בדרכו הביתה, בחיינו ברוחב לב.

הכוח המצמיח הוא כמו צמח ירוק ואוורירי העולה מעלה, גדל אל תוך מציאות העבר, המשמרת בקיעים ישנים, ויוצא מן הקרקע. הוא צומח אל מדינתו של האדם שהגיע בכוחות עצמו למדרגה רוחנית גבוהה, ומשם האיש וכוח הצמיחה ממשיכים יחד. מתחדשים והולכים ומשתנים, והתנועה אינה פוסקת - מהיקום אל האדם, ומהאדם בשילוב כוחות אל המציאות כולה.

יונה ממשית טוותה קן בחלוננו בקומה השלישית. פיה פעל לצידה בימים הרבים בהם נשאה זרדים דקים אל עבר העץ עליו בנתה את ביתה. אחרי שגילינו שלוש ביצים, היינו מציצים מדי יום, בשקט הס כדי לא להעיר או לערער את יסודות קיומה וכדי לאפשר לה להביא חיים לצאצאים העתידיים בקן.

היא דגרה על הביצים, בצבעים המשתנים, במשך שעות החום והקרירות, מעניקה להן הזדמנות לחסות בצלה ולהתפתח. לעיתים הייתה עפה מן הקן, כשמחשבותיה על צמיחתן האיטית מחזקות את מעופה בחזרה אליהן. יום אחד חזרנו ולהפתעתנו גילינו שהביצים אינן, היונה נעלמה, וכל תקוותינו והתפנותנו להיות מקדשים צמיחה זו ירדו לטמיון, כנפולת ההבטחה הכמוסה של היונה לילדיה.

נשארנו ביגוננו הזמני. כך עם החיות וכך גם עם בני אדם, באחד הערבים היה לי ויכוח עם דניאל בת השמונה והיא עזבה לחדר מתוסכלת ובוכה. הנחתי לה לנפשה ואחרי מספר דקות ניגשתי לחדר ומצאתי אותה במצב אחר לגמרי: שוכבת על כר על הרצפה, מקריאה ספר לכלב שלה ומלטפת אותו, בתיק שלידה היו עוד כמה ספרים, ובצידה השני פיה גדולה ומלאך. עצם היכולת של דניאל לעצב לה סביבה חדשה מלאה בחום, באכפתיות ובאהבה נתנה לה כוח ומקור אנרגיה לרגעים של ההתגברות וכוח מצמיח להמשך חייה. ברגע של צמיחה חווית הנוכחות שלנו גדלה.

מלכות אינה מייצגת דבר חדש, כי אם את ההשתנות ואת ההתחדשות של החומרים הקיימים, שצריך לעשות להם כוונון, ככינור שהחל לזייף ועליו לעבור כוונון מחדש כדי שיפיק מעצמו צליל ראוי.

"לעולם יהיו לאדם שני כיסים, באחד מונח המאמר "אנוכי עפר" ובשני - "בשבילי נברא העולם". (ר' שמחה בונם מפשיסחא)

ראיתי עורב עומד על שפת הבריכה, זו של הקטנים, בשעת בוקר מוקדמת עת הכיסוי הכסוף עוד עוטף אותה. כל צעד מלכותי שלו, ברגליו העדינות, הוריד את הכיסוי מטה אל עבר המים וברגע שהוא ניתר ועף אל השמים, הכיסוי המריא מעלה. המשחק העדין שבין קיימות (ושליטה) לבין התאיינות (והכנעה) נראה לי מרתק.

בחברה שלנו, כאשר אנו מדברים על שליטה והכנעה, מייד חושבים על סאדו-מזוכיזם, על עיצוב האופי של גורים וכלבים צעירים, על אינטרסים של כיבוש או על טיפול בעברייני מין ושיקומם.

בסיפור הילדים "החולד והגוזל", מחזיק החולד בציפור שהוא כלא בביתו. הוא מתבונן בציפורים העפות בחוץ ולפתע מרגיש את החופשיות של הציפורים בחוץ למול החופש הפנימי החסר בתוך הכלוב של הציפור שלו. המתח ההשוואתי הזה, מביא אותו להיות יכול להעניק חופש לציפור שלכד. ברגע אחד, משתלט החולד על היצר של כליאת הציפור בכלוב, ומפתיע את עצמו כאשר הוא פותח את סגור ליבו ואת הכלוב הפיזי שלו ומשחרר את הציפור. החולד נכנע נוכח צרכיה היסודיים של הציפור לעוף והוא זוכה בהכנעת פנימיותו למשהו גדול שהוא מעבר לצרכיו האישיים. אני מאמינה שהוא נכנע לרצון של כולנו להיות חופשיים באמת.

כשהייתי מורה בתחילת דרכי, חסרתי את יכולת השליטה, מתוך הראייה של הטוב של אחרים. ועל כן, נכנעתי מהר מדי לדברים מתוך ראייה של הישרדות. מילאתי את ימיי בתפילות למציאות אחרת בה אדע לשלוט בעצמי בכניעה, כדי שאוכל לשלוט בתלמידיי באופן שיוכל להכניעם אל ברית האהבה והחינוך, כשם שהגרעין שבתוכי לחש לי בכל פעם שניצבתי מולם.

שליטה בעצמנו מביאה אותנו, אם כן, למצב של כניעה מלאה, בדומה לענווה. זה דומה לבנאי שבמלכות - הוא משלים את בנייתו בשליטה מלאה על כל התהליך, וכך מכניע את כל מה שנעשה עד כה. שליטה והכנעה יחד, מזכירים את המתח העדין שבין הפיזי לבין הרוחני.

אני זוכרת שבשנות ה-20 שלי נסעתי לשוטט בחו"ל. אמריקה נראתה בדמיון כמו חלום ואני ביקשתי לנסוע לשם כדי לצייד את מאגרי הנפש שלי. לשם כך, דיברתי רבות עם הפסיכולוגית שלי על חפצים ועל הנזקקות שלנו לחומר כדי להרגיש קיום של ממש. ידעתי כי אוכל לצאת לטיול הזה רק ביום בו אשתחרר מהאחיזה בפיזי ואוכל לישון בכל מקום ולאכול כל דבר. רציתי להיות במצב בו אוכל להיות מעין נוכח נפקד כלפי עצמי וכך אדע שאני מעבר לשליטה ולהכנעה. בנסיעה הזאת, בסופו של דבר, הרגשתי טוב עם ההסתפקות במועט, ועם העובדה שיכולתי לשלוט על יצריי ולא להיכנע להם. הצלחתי להיות בכניעה מלאה למצבי היסודי כאדם. כך יצרתי את נקודת היתרון שלי, המאפשרת לי להתרכז בה כדי להגדיל את יכולת השליטה בעצמי.

האישה נראתה כמו שחייה מתבזבזים כאן, על-רקע טיפות הברז המטפטף קלות. היא ישבה ליד שולחן הפיקניקים המכוסה מפה ואגרטל פרחים שהושאלו מהטבע הצומח מסביב. היא קראה בעיון רב ספר ברוסית. אשת רחוב שנגזר דינה לישון בחוץ ולידה כל מערכת חייה ארוזה ומוכנה לתזוזה בכל רגע. ובכל זאת, היא ידעה את עצמה יותר מכל המחשבות של האחרים שהתיימרו לחצוב באישיותה ולנתח אותה. האישה שבגן הייתה מודעת לעצמה וקיבלה בשקט את מצבה.

איזו מודעות אפשרית לילדים? ולנו? מודעות לעצמנו; מודעות לאלוהים; מודעות להיותנו אגו; מודעות להתממשות שלנו כבני אדם; מודעות להיותנו כלי?

לילדים יש כל מיני אמירות המרמזות על מודעות. לדוגמא: "מכנסיים ושמלה זה לא אני"; "מתי אני גדל? כי כל הזמן אני בן 4.5?"; "אימא אני חולה, אני צריך תרופה"; "אימא, מה המעשה הכי מוזר שעשית?... אצלי זה היה לשים מסטיק בפופיק".

מלכות ומנהיגות נוסכים ביטחון ועצמאות, ודאות וסמכות הנותנים ידיעה ברורה, כזו ההופכת למודעות. כאשר אם מחזיקה את בנה בחיקה ועיניהם נפגשות, הבן קולט את המסר: שהוא רצוי ואהוב ואין לו ממה לפחד. זהו רגש של מלכות.

המנהיג הטוב, יכול אם כן להביא אנשים למקומות שלא ידעו על קיומם, שלא חלמו להגיע אליהם ושלא היה בתודעה שלהם שטמונה בהם היכולת להגיע אליהם. הוא מאפשר להם לקיים את סגולותיהם הנפלאות ולהופכם לעוצמה גדולה במציאות. מנהיג יכול ללמד את אנשיו לקיים את עצמם ואת חייהם ביתר מעשיות ובתבונה.

"הכישלון האישי הגדול ביותר שאדם נוחל נעוץ בפער שבין מה שהיה יכול להיעשות, לבין מה שנעשה בפועל". (אשלי מונטגיו)

יום שבת בהיר וחם, ואנחנו בבית משפחה עתיק בראש פינה. הילדים שלהם ושלי מתערבבים בין השיחים ובין החפצים המעניינים שבמקום, ואני נכנסת לחנות שליד הבית. שובל של צלילים מלווה את כניסתי ואני מתמלאת תדהמה לראות את יפי הפעמונים בגודלם השונה, נעים קלות ברוח החיים.

עיניי, כמו נקראו מלמעלה, נעצרו על פעמון ענק ויפיפה שהיה תלוי מהתקרה הגבוהה כשהוא בנוי ממוטות כסופים היוצאים ממגן דוד עשוי עץ עתיק. אומן הפעמונים, מאלה שבחרו לגור ולהיות במקומם הרוחני הנכון, סיפר שהכין את הפעמון לפני כמה שנים והשקיע עבודה רבה בכל חלק וחלק במגן הדוד. הוא גם אמר לי שקיבל בעבר הרבה מאוד פניות מאנשים לקנות את הפעמון הזה, אך מעולם לא חשב באמת למכור אותו. התאהבתי בפעמון ובמוחי החל קודח הרצון לרכוש לעצמי את מעשה האומנות המושקע.

לאחר שישבנו כשעתיים בחנות ודיברנו על החיים ועל הרבה יותר, הוא קם לפתע ואמר: "אני מרגיש שזמנו של הפעמון אצלי נגמר והוא יכול לעבור אלייך, אני לא מבין איך אני אומר את זה... זה כוח מלמעלה..." בהבל פיו של אותו משפט, גם הציע שיביא לי אותו לירושלים ויתלה אותו בבית. מדהימות דרכי החיים ובעיקר פיתוליהן המסתוריות. לאחר שבוע, הוא הגיע עם הפעמון הגדול ותלה אותו בסלון כסימן לנצח. ואני למדתי שיעור על התבוננות ועל הבאת דברים מן המחשבה והרצון, אל המימוש בזמן הנכון. דוגמה לאומן המוציא מן הכוח אל הפועל, תכלית הנמצאת ברוחו.

באפשרות המימוש קיימת ידיעה נסתרת. כחזות הנחש לאחר שהשיל את הנשל והוא כבר זהות אחרת. ובכל זאת, אותו נחש מכיר את עצמו יותר משהוא מוכר לאחרים. כך אנו חשים כשבאים לכלל מעשה ואז מתגלת יכולת שתמיד הייתה קיימת בנו, אך הסתתרה. אנו זוכים לגורל חדש כמו לכלוכית המגיחה מן המטבח אל אולם הנשפים הרחב.

כשנאמר - "אדם לעמל יולד", אין הכוונה לעבדות, כי אם למימוש עשייה, כלומר לעמל שמשמעותו יציאתנו אל הפועל. כאשר אנו מדברים על עבודה, ניתן לחשוב על אדמה שהמיוחד בה הוא שהיא כוח, והדברים הצומחים בה הם הבאתה לפועל.

"השור, הוא המאפשר לאדמה להתממש והוא גם ביטוי של עיקרון החיים הנצחי ושל האמת בפעולה. השוורים מייצגים סדרת צעדים עקיבה בהתממשות טבעו האמיתי והארת טבעו הארצי של האדם בעולם". (דוד שחר).

נוכל למנות מספר צעדים של התפתחות רוחנית ושל הבאת עצמנו מן הכוח אל הפועל עד להארה, בעזרת הספר "עשרת השוורים" (דוד שחר):

1. החיפוש אחר השור: כדי שהאדם ישיב עצמו מן הפרידה מטבעו האמיתי, עליו לצאת לחיפושים.

2. גילוי העקבות: עם הבנת התורה, נפקחות עיני האדם לראות את עקבות השור ואת האמת.

3. ההבחנה בשור: כששומע אדם את הקול, יכול הוא לחוש מתוך האחדות סביבו, במקור האחד.

4. תפיסת השור: האדם מבקש להכניע את השור אליו.

5. אילוף השור: משנובעת מחשבה ראשונה מן ההארה, נכונות כל המחשבות הבאות אחריה.

6. רכיבה - ביתו של השור: המאבק נסתיים, האדם רכוב על-גבי השור ומתקדם ללא דרך חזרה.

7. ההתעלות מעל השור: חוק אחד לכל: שביל אחד של אור ברור מהלך דרך אינסוף זמן.

8. ההתעלות הן מעל הזמן והן מעל האני: אין האדם מבקש הארה ואין הוא נשאר במקום בו אין הארה. זוהי פסגת התהילה האישית המתלכדת עם תהילת העולם.

9. ההגעה אל המקור: מן התחילה ברורה האמת, האדם רואה את זה שהוא בורא ואת זה שהוא הורס.

10. בעולם: האדם זוכה בהארה.

הכרנו פוטנציאל אפשרי של מטען עתיק היושב בכוח המחשבה שלנו, בצורה שעדיין לא באה לידי מעשה. במאמצים להפוך את הפוטנציאלי לאקטואלי, אנו יכולים לתת ייפוי כוח זמני למישהו אחר, שיעזור לנו לממש את היכולת שלנו עד שנוכל להיות הכלי של עצמנו, שמממש את עצמו במלואו. שהרי אנו כלי מקורי שאין לו תחליף בשוק המציאות.

בדרך של הבאת הכוח אל הפועל אנו יכולים לראות פעולה כפולה המכילה תיקון של דברים שכבר קרו בצורה לא טובה, בצד מימוש והגשמה אמיתית של דברים בתוכנו.

"צ'יף סיאטל הקשיש היה האינדיאני גְּדָל הגוף ביותר שראיתי מִיָּמַי, ובמידה רבה בעל החזות האצילית ביותר. עיניו היו גדולות, נבונות, מלאות רגש וידידות בְּעִתּוֹת רגיעה, משקפות נאמנה את מצבי הרוח של הנשמה הגדולה שניבטה בעדן. לרוב הוא היה רציני, שָׁקֵט ואומר כבוד, אבל באירועים חשובים היה מהלך בתוך קהל המונים... משפטים רהוטים ומהדהדים עמוקות היו מתגלגלים מבין שפתיו כמו רעם בלתי פוסק של אשדות מים מפכים ממעין לא אַכְזָב, וכל פאר הליכותיו היה אצילי ... את הרהיטות, הכבוד והחן שלו הוא לא רכש. אלה היו טבעיים לאישיות כמו עלים ופריחה לעץ שקד מלבלב [...]" (ראובן מירו)

מנהיגות

"המבחן האמיתי של מנהיג הוא בהשאירו אחריו בנפשם של המונהגים את השכנוע והרצון להמשיך". (וולטר ליפמאן)

מנהיגות היא ראשות. מי שעומד בראש, מצביע על כיוון ומוביל אנשים אחריו, בהתאם למפה של האמת שהמנהיג בעל החזון מאמין בה. המנהיג מכיר בחשיבותו וביכולתו ליצור שינוי ולתרום לסביבתו. בשל היותו חלק מן המארג האנושי והמארג הקוסמי, הוא מרגיש מחויבות להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי.

"הסע את ספינתך לכוכבים, אך אל תשכח את חוף מוצאך" (ספרג'ון)

מנהיגות אמיתית

"כל מנהיג אמיתי שבכל דור יש לו בחינת רוח נבואה, וגם עכשיו שבטל הנבואה ואין לו נבואה ממש, אף על-פי כן בהכרח שיהיה לו רוח אחרת דקודשה, מה שאין לשאר ההמון שהיא בחינת רוח הקודש רוח נבואה". (רבי נחמן מברסלב בספר ליקוטי עצות).

בזכות האהבה וההערכה ההדדית המנהיג האמיתי יכול להנהיג בלב פתוח. למעשה, אין לו צורך להנהיג כי הוא מסתפק בלהראות לאחרים את הדרך, על-ידי כך שהוא חי את החיים שהוא רוצה ליצור אותם. עם זאת, למנהיג יש חותם אישי אותו הוא מטביע במסגרת פעולותיו.

מנהיגות רוחנית אמיתית
"בכל דור ודור קם לו אדם, או אפילו קבוצה חברתית, שאלוהים מקווה לראות בו את המפתח והדחף לקיום הדינמיות שלו. בכל דור ודור המקרא מעצב דמות המנשימה את אלוהים נשימת החייאה בטרם יהיה לאלוהים מת". (דב אלבוים).

רבי נחמן מברסלב אמר שהמנהיג האמיתי של הדור צריך שיהיה קדוש. ניתן לזהות איכויות שונות של מנהיגות על-פי הספירות:

חסד שבמלכות: מנהיג מחונן הוא מי שמסוגל לגעת בלבך ולקיים מנהיגות בריאה בעזרת דרכי נועם ואהבה.

גבורה שבמלכות: מנהיג יעיל נבנה על יכולת של סמכות ושל ביקורתיות.

תפארת שבמלכות: מנהיג טוב הוא בעל הרמוניה פנימית ועיקר מנהיגותו מבוססת על הרמוניה היוצרת תפארת.

נצח שבמלכות: מנהיג עקבי הוא מי שיש בו מידה של סבלנות, כוח רצון והחלטיות.

הוד שבמלכות: מנהיג ראוי, גדולתו צריכה לבוא לו מתוך הכרה והערכה ותחושת כבוד עצמי וענווה.

יסוד שבמלכות: מנהיג אנושי כולל בו את יכולת ההתקשרות עם אנשים אחרים, מתוך ביטחון עצמי המאפשר לכבד את עצמאותו של השני.

מלכות שבמלכות: מנהיג מלכותי הוא מי שיש בו ביטחון פנימי המושרש עמוק באדם והכרה בייחודו ובתרומתו לאנושות.

(בהשראת הרב סימון ג'ייקובסון)

"הרוחות והגלים נמצאים תמיד לצידו של הספן המוכשר ביותר". (אדוארד גיבון)

מנהיג אמיתי, המוביל באופן רוחני ללא אגו, הינו נוכח, מקשיב מתוך חמלה ואמפטיה ובה בעת הוא צינור הפועל מאחדות מלאה ובתדר הנכון. המונהגים הולכים אחריו, עת שקוונטום (אורך גל אנרגיה) זורם בינו לבינם ויוצר מעגל של אנרגיה טהורה עם אור במרכז. כך נוצרת סינרגיה חיובית בינו לבין המונהגים.

כשהגבולות של אני והם מטשטשים, כל אחד מהמונהגים מוותר על האגו שלו מתוך מוכנות והתמסרות מלאה של קבלה ללא תנאי, והוא נראה כאלומת אור. המנהיג בעל הרגישות, הרתום כל כולו לרעיון האחדות, מאפשר זרימה אינטנסיבית של אור המשפיעה על מסה קריטית. במצב כזה נראה כאילו זהו מנהיג שקיבל כוח ממקורות עליונים.

פעילות: על טבעה של מנהיגות

לפניכם מספר אמירות ומספר מבעים אומנותיים אפשריים. נסו לכתוב על משפט 1 מספר מילים. בעקבות משפט 2 ציירו ציור. למשפט 3 הכינו מספר טיעונים. למשפט 4 הכינו הצגה. למשפטים 9-5 הכינו ריקוד תנועתי. אתם יכולים לחלק את הפעילויות ביניכם. איזו אמירה אהבתם? האם היא יכולה להיות רלוונטית לחייכם?

1. "אל יחשוב מנהיג שאלוהים בחר בו מפני שהוא גדול". (מנדל מקוצק)

2. "עץ גדול מושך אליו את הרוח". (פתגם סיני)

3. "שום אדם אינו דגול דיו או חכם דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור גורלו בידו. הדרך היחידה שבה אדם יכול להנהיגנו הוא להחזיר בנו את האמונה בכושרנו להנהיג את עצמנו". (הנרי מילר)

4. "המנהיג חייב לדעת שהוא יודע ולהיות מסוגל להבהיר בשלמות לאלה הסובבים אותו שהוא יודע". (קלארנס ב. ראנדול)

5. אביר בעל כריזמה.

6. אטלס המרים על גבו את עולם האחריות.

7. במאי התיאטרון השמרני.

8. ממציא בתחום ההיי-טק.

9. ספורטאי בעל שם עולמי.

יום אחד דניאל שאלה אותי האם המנהיג עושה ראשון את הדברים שצריך לעשותם או שאחרים עושים זאת לפניו. הסברתי לה שיש מצבים שבהם המנהיג מקדים לעשות כדי להוות דוגמה אישית ולתת השראה. לעומת זאת, ישנם מצבים אחרים, בהם עליו לתמוך באחרונים ולכן הוא נשאר בסוף לשמש להם עוגן ושורש.

שורשיות

עץ החיים בנוי הפוך: השורשים שלו, שהם הבסיס שבעזרתו מתרחשת הגדילה כלפי מעלה, פונים אל השמים. השורשים הם השמים, הרוח הנותנת השראה להמשך הצמיחה. הם מתחילים מהאוויר ונוחתים אט-אט אל הקרקע, משרישים את שהביאו עימם עמוק באדמה, לפעמים כל-כך עמוק, ללא מעוף, כמו קברו את הכול פנימה ושכחו.

יש להכיר בידע של הנגיעה בשורשי הדברים ולבקר בחסות היסודית שלהם, כדי לזכות ביכולת לעמוד נכון במלכות. ביטחונו העצמי של האדם מושרש בתוכו, ככל שמושרש בכוחו של הרקיע להרחיק לכת אליו. שורש נשמתו של האדם שואף להכיר את יסוד אופיו, את מקור חיותו ולמצוא את מקורותיו מן המלאכים הרחוקים כל-כך.

כשהייתי גננת מתנסה, מצאתי את עצמי עם 30 ילדים בני ארבע, שחיכו למוצא פי כדי להנהיג אותם. יום אחד, פרשתי עבורנו גיליונות נייר חום גדולים מאוד, שייצגו את האדמה ונכנסתי יחד איתם למסע במעבה האדמה שכלל צבעים ומוזיקה. מרותקים ראינו ושמענו והילדים לא רצו לחזור. במאמץ, עלינו שוב על-פני האדמה, לאחר שפיתחנו שורשים מעובים, כדי לשקוד על מלאכת העיצוב והבנייה של עצמנו בחיים שממעל.

כפי שהעץ מקבל הזנה דרך השורשים, כך מלכות היא השורש בעזרתו אנו חווים את העולם ומכניסים פנימה את כל המידע עליו. התהליך בדרך חזרה נראה כך: החושים מאפשרים לנו לקבל מידע המעובד ראשית בתת-המודע (יסוד) ומשמש אותנו כדי לפתח מחשבות ורגשות (נצח והוד) שמהם מגיעות רבות מהפעולות והאמונות שלנו.

בהסתכלות מלמעלה למטה אנו רואים שמלכות מקבלת את האור או את האנרגיה של האינסוף מן הספירות שמעליה. הן מתפקדות כעלים האוספים את האור ובעזרת פוטוסינתזה הופכים את המידע לעולם שאותו אנו חווים במלכות. כדי לקיים את הפעולה הסופית הזאת מתקיים במלכות יסוד של בדידות ומופרדות מאחרים. דומה הדבר לבדידות בצמרת שחווה המנהיג. האם מודע הוא למצבו?

פעילות: על טבעו של מנהיג
נסו להביע את דעתכם על כל אחד מהמשפטים:

• כל המנהיגים צריכים להיות עסוקים בביטחונם האישי.

• מנהיג נותן יותר מאחרים לכן עליו לקבל יותר מאחרים.

• מצבי הרוח האנושיים של מנהיג הם בעלי גוון אחר.

• מנהיג שחזר להיות "אדם רגיל" לא שוכח את מנהיגותו.

• העולם היה טוב יותר לו כולם היו מנהיגים.

• העולם היה נחרב אילו לא היה אף מנהיג.

• מנהיגות היא מושג חוצה תרבויות יותר מכל מושג אחר.

"יופי האדם במפעליו, ולא במראהו, בדמותו וצלמו" (ר' אברהם בר חסדאי הלוי).

אנו אוהבים את האנשים המעשיים המביאים כל דבר לכלל פעולה. כמו מפעילי הבובות הקטנות בתיאטרון, שאינן יכולות לנוע ללא האדם האוחז בהן בתנועות מיומנות כדי לתת להן קיום, דרך העשייה.

לאנשים אלה יש כושר לבצע דברים בצורה הנכונה מתוך סדר ומתוך הבנה. הם מביאים עימם ניסיון רב ושימושי שתועלתו לא תמיד נראית מייד לעין. כושר העבודה ויעילותם הם יתרונם הגדול. יעילות היא היכולת להביא תועלת, כאשר אנו משווים את שיעור ההישג בעבודה מסוימת ביחס למאמץ שהושקע בה. דניאל מלמדת את מיכאל איך לגרד גבינה על לוח ממתכת וכשרואה שהוא מתקשה מציעה לו לשיר את יונתן הקטן בקצב הגירוד. הוא עושה את זה ומצליח.

"תבונה מעשית היא המניעה את החומר על-פי חוקי החומר על-ידי ציות לתנאים פיזיים, ועל בריאות המחשבה על-ידי ציות לחוקי האינטלקט". (רלף וולדו אמרסון). (לא מצאתי את המקור כדי לבדוק את הציטוט)

הילדים מתרגלים בחייהם הכרעות מעשיות. כאשר אמרתי למיכאל בן הארבע שנשברה לי האצבע בכף הרגל, הוא הציע לי לקפוץ על הרגל השנייה. כשהיינו במכונית, דניאל אמרה שאנחנו יכולים לישון ברחוב כי יש לנו את כל מה שצריך: בובות עם שערות שהן מחממות ונעים לישון איתן, פיז'מות לישון איתן, יומנים של מיכאל לכתוב, מחשבון ומדבקות. היא הוסיפה שנוכל לצייר ציורים ולהרוויח כסף.

"מדוע לא בא המשיח לא אתמול ואף לא היום? מפני שאנו היום כפי שהיינו אתמול". (ר' מנדל מקוסוב).

האדם הראשון היה המשיח הראשון שנגלה. מלך הוא על גן העדן עד שאיבד מתבונתו. מעגל המשיחיות והגאולה, כך אומרים, הסתיים אז בקול תרועה צורם והמשיחים שבאו מאז הם רק צאצאי צלו החיוור. כיום, רבים מזהים את אורו של המשיח ומנסים להתחקות בעקבותיו.

מלכות השמים מפזרת מטוסי סילון נחפזים, כדי לחפש את המועמד המתאים שישמש כמשענת לאחרים. מישהו שלא יהיה קנה רצוץ כי אם בעל עוצמה וחוזק, ייגש אל כס המלוכה עד שיהיה ראוי לכתר המלכות. בשער המלכות ייכנס המלך, שפל הרוח, אל ההיכל עם כתר לראשו. תוך שמתבטל הוא וגם מהווה מקור תמיכה לאחרים, ועליו שורה השכינה להשפיע. ייכנס בשערי ההרמוניה, ויישב בכסא העטרת, לחסות בצל גדולתם של עליונים, כמו המשיח הנמשח למלך גדול. כולנו נלך בנתיבים כאלה ונקבל השראה מן ההוויה של המשיח ושל המלך, כמקומות גבוהים שיש לשאוף אליהם. מי מאיתנו עשוי לממש עצמו בדרך זו?

מלכוּת

הֶאָרָה שֶׁל הַחֲלָלִים
בְּכָל כְּלִי נָע
מְבִיאָה אֶת הַיְסוֹדוֹת
לִכְדֵי פְּרוֹפּוֹרְצְיָה.

טליה בירקאן

האדם חש עצמו לפעמים, ברגעי הצלחה עצומים, כמו ענק שנוכחותו מתרחבת עד לאינסוף. כאשר ישנו גילוי עקבי של אלוהים בעולם או בחיינו, בפנימיותנו, אנו חשים כי זכינו בנוכחות. כולנו מזומנים לאותו מעמד, כמו הר סיני, מלוכד ובעל רושם, בו אנו יכולים להחתים נוכחות.

מה שהיה ונשכח, מתקיים לפעמים בזכות הנוכחות שלנו, של האל או של דמות חשובה אחרת. יש אנשים שהיו איתנו יחד במעמד הר סיני וכשאנו נפגשים עימם בחיים הללו, נוצרת מייד תחושה של היכרות ושל קרבה. אנו נזכרים במחיצתם בנוכחותנו האמיתית ורבת העוצמה. במהלך ימינו, אנו מנסים להישאר מחוברים ולא לנתק מגע. נוסקים כמו עפיפון גאה כדי לראות את השמים בארץ.

ערנות וקשב

קולות

למה קשוב הזבוב
על חלוק האבן?
לזהרורי השמש על המים
לניע שערות דקיקות
על פני הקרקעית.

(צביה ליטבסקי)

קשב מחייב תשומת לב וריכוז. להיות קשוב זה כמו להיות שומר בפתחו של ארמון, היושב בנוכחות מכונסת ובערנות רבה, כי יודע הוא שישלם בדמו אם בן חסותו ייפגע. חשוב שנהיה קשובים למתרחש בביתנו ונשים לב לסבון חדש שהונח בשירותים, לעובדה שמישהו מבני הבית הסתפר או שהוא פתאום שמח יותר. גם לילדים חשוב מאוד להיות בריכוז לכל מה שקורה סביבם.

לעיתים, בעת כאב פיזי, עלינו להתאמץ מאוד כדי להיענות לבקשה הפנימית שלנו להתרכז. ובפעמים אחרות, יהיה עלינו לבקש באסרטיביות מסביבתנו לשקוט ולתת לנו את ההזדמנות להפעיל קשב אמיתי. כשאנו קשובים למה שניתן ברוב קשב, נמצא עצמנו עירניים, דרוכים כמו החץ שבמרכז הקשת ומשתדלים לא לנתק מגע.

סיפור הזן הבא מספר לנו על קשב. אדם אחד שאל את מורה הזן: "האם תוכל לכתוב לי כמה חוקים של החוכמה העליונה?" המורה איקקיו מיד כתב 'קשב'. האדם המשיך לשאול אם אין לו עוד מה להוסיף, והמורה הוסיף פעמיים 'קשב', 'קשב'. האדם השואל המשיך להיות מוטרד כי לא הצליח להבין את עומק הדברים של המורה. כאשר המשיך איקקיו לכתוב 'קשב', והאדם השואל כעס ושאל לפירוש המילה, איקקיו ענה בעדינות" "קשב פירושו קשב".

פעילות: על קשב ועל הקשבה

מה הופך קשב להקשבה אמיתית? התבוננו בכל משפט וחשבו איזה סוג של קשב הוא מתאר. נסו לדרג את עוצמת הקשב של הרעיונות השונים:

• לשמוע את המוזיקה המתנגנת בסופרמרקט.

• לשבת בישיבת דיירים.

• לעמוד בחופה של חתונתי.

• להתפייס עם חבר.

• לשבת בקונצרט שלא תכננתי ללכת אליו.

• להתבונן בדשא בתחילתו של בוקר.

• לישון שינה טובה.

• לאכול מאכל שעוד לא אכלתי.

• לצפות בסרט אהוב בפעם השביעית.

• להשתתף בראיון עבודה.

"שלבי הסולם לא נועדו לביסוס, אלא רק להחזיק את רגלו של האדם מספיק זמן כדי לאפשר לו להניח את רגלו השנייה מעט יותר גבוה". (תומאס הנרי הקסלי).

כדי להיות מלך בעל יכולת מעשית המתקיימת בשילוב של מנוחה ושל תנועה גם יחד, עליו להפגין מוצקות איתנה כסלע ולהיות הר של יציבות. ובה בעת, כשצריך, על המלך היושב בקצה ההר לבטא זרימה ולגלוש בתנועה רכה על מדרונות ההר של עצמו.

לפניכם דימויים שונים. נסו לחשוב כיצד נראית הכנעה בעיני כל אחד מהם: נמר; משקפת; סכין; כדור; חיטה; ספר; עכבר; אדם עיוור; שולחן עם רגל שבורה; אלוף אולימפי; אבטיח; פעמון; סוד.

בתרבותנו, קיים תעתוע המדמה את המלכות לשריון אותו עוטה הלוחם הגדול על גופו, כדי להדגים את גדולתו. הורגלנו במשחקים שבהם החזקים לכאורה, המדמים עצמם למישהו חזק וכל יכול, מנצחים. בפועל, הכסות של שריון המגן, מאפשרת לו להימנע מן האחרים ולשחק במשחק של מנצחים. אבל העיוור, שרואה הכי פחות, מחזיק בידו את כלי השחמט, ובשקט המרוכז שלו, מרגיש יותר מכולנו את מוחשיותו המלאה של הכלי. שהרי המלכות האמיתי היא רוחנית ולא פיזית. רק אם יום אחד נשאיר את שיירי הבטנה הלוחצת של השריון הבטוח ונתיר לחוטי הניגון העדינים, המחכים לפרקם, להתנגן, אז נוכל להיות מלכותיים באמת.

כבר ראינו בתחילת הספר את השיח על פרטיות ועל אינטימיות. במלכות, הכל נפגש לאחד, כל הניסיונות שבדרך חוברים יחד לאמירה ממשית לעולם. האם אין האדם יכול להיות כלי בידיו, בידי אחרים, בידי החוכמה, בידי הטוב, כדי להיות כלי שלא קיים? אדם כזה אינו נצרך למקום הפרטי והאינטימי שלו, כי הוא בעצמו מוכל בכל סביבותיו והם בשבילו המרחב הפרטי והציבורי גם יחד.

כאשר ילדיי קופצים אל מיטתי, אני מרגישה את הטוויה הטבעית של חוט הקירבה בעצם המעשה ואיני נזכרת כי זו מיטתי בחדרי וכי עליי לשמור מרחק. זו נביעה של הכוליות במלוא תפארתה. המרחב שלי פתוח לקלוט את ההדהוד של השלמות האחת. זו שאין בה חללים מיותרים ואין בה רווח המאפשר לרוח פרצים חסרת משמעות להיכנס.

לימים, הבנתי כי מתוך הכרת הייחודיות של כל אחד מאיתנו והיכולת של כל אחד מאיתנו לתרום לאנושות, עלינו ללמוד להיות הכלי הנאמן. אנו יכולים להכניע את עצמנו, להתחבר לרצון להשפיע ולהיות כמו סמובר מבריק, הזורח מבעד למדף. כלי כה מקסים ביופיו, עד כי אין רואים עוד את שימושו ותועלתו, אלא רק את האור שהוא מביא לסביבתו.

בחשיבה כזאת, עלינו לשלוט על הנטייה שלנו לרצות לקבל כל פעם מחדש לעצמנו ועל העובדה שאנו מונעים על-ידי דחפים ותאוות. נדרשת הוויה אחרת כדי לראות דברים מכאן ולא משם. עלינו להכניע את עצמנו, את תשוקותינו ואת דרישות האגו שלנו. מתוך ביטול הגאווה, ביטול העצמי וביטול היש, נוכל להגיע למידה בה לא מגיע לנו כלום. נסיר את הקליפות, את קליפת הלב ואת קליפת השכל עד שנתרוקן מן הזיוף עד הסוף. רק כשנהיה צינור זכוכית בעל צבעים נוצצים בקרני השמש, נזכיר לשכינה כי גם לנו יש חלק בהארה הכללית.

הרצון, מחפש דרכו מכתר עד מלכות כדי להניח לאדם להגיע למקום מנוחתו האמיתי. אחרי מאמץ, האדם מבקש לתקן את דרכיו. בקצב פסיעות מדוד, רוצה הוא להכניע את הרצון לקבל על-מנת לתת לעצמו ולהיות יכול לשלוט על יצריו. כל זאת כדי שיוכל לחיות בהוויה שבה הוא האדון לגורלה של זרימת השפע אל תוך חייו, כאשר מסכת חייו מרובה בנתינות לאחרים והוא מקבל על-מנת לתת.

אותו אדם, חייו מוארים תמיד כשעון שבת, וגם כשנדמה שכבה האור, המערכת עוד מכוונת. האמת שבו מלווה אותו במדרגות חייו, המעלות אותו אל עליית הגג של האור הגדול. הוא לומד להסיר מסכים ולצפות בהצגה המלאה של מלכות שבקדושה ולקיים את מחשבת הבריאה - להיטיב. הוא מכין עצמו ככלי המותאם לצמצום ולקבלת השפע, היכול לאצור בו את האור ואת הניצוצות הקדושים ולהחזירם לסביבתו באופן ראוי. הוא, כמו נחל פתלתל המוצא את דרכו בחשכת המפרץ, אורג את דרכו, כמה להמשך התנועה ולשפע.

התפילה עניינה בהכרת החיסרון, כלומר בהכנת הכלי כדי להתמלא בשפע מסוים. עצם הבקשה שבתפילה יוצרת כלי במימד הנפש.

"בעל התפילה משתמש הרבה בפיו, בשכנוע, בדיבור, בשירות ובתשבחות והוא גם זה שמהווה בעצם את הכלי שמצליח לאסוף אל תוכו את כולם. הוא אוגד את החבורה מחדש כשעל-ידי התפילות שלו הוא מקבץ את הניצוצות הקדושים". (אוהד אזרחי).

אני רוצה ללמוד להיות כלי, כמו זה במלכות, המקבל מכל הספירות האחרות שבדרך ומושפע מהן. כדי להיות ישות מכילה וקולטת הכול וכדי שהאור והכלי יהיו באחדות שלמה, עליי להפוך את הצרכים שלי לרצונות המחוברים ליקום. יש הבדל גדול בין הצורך שלי שמשתלט עליי ומפעיל אותי מתוך אגו, תלות ותחרות, לבין רצון שמניע אותי מתוך כוונון קוסמי גבוה ליקום ולאלוהים. הכיוון הנכון שעליי לקחת, הוא להפוך את מושאי הצרכים להיות מאורגנים במהות רוחנית שלמה של רצון.

שאלתי את דניאל בת השלוש: "כמה זמן תשמרי עליי?" והיא ענתה לי: "עד שתקבלי תושייה". לקח לי הרבה זמן להבין את המשפט הזה ולהכיר בכך שהיא למעשה הציבה בפניי ראי ואמרה לי שרק בי תלויה היכולת להתעשת ולהיות בעלת יכולת של מעשיות תבונית. החיים עם מיכאל מפגישים אותי גם עם מצבים שבהם הוא נוהג בתבונה ובמעשיות מתובלות בתושייה.

לדוגמא, יום אחד השארתי את מיכאל בן הארבע לבדו במכונית למספר דקות ונעלתי אותו. כשחזרתי ראיתי שמיכאל עבר למושב הקדמי, לקח בקבוק ריק מן הפח, פתח לו את המכסה ועשה פיפי בתוכו. מעניין היה לראות את היוזמה ואת התושייה שגילה, כדי להתמודד עם מצב מלחיץ כשלו.

"אני מדמה אותה לממיס האוניברסאלי בכימיה, ולכן היא קשורה למוות. אך המוות איננו נתפס כמושג המסמל סוף מוחלט אלא כמעבר לממד אחר, כתהליך של מיחזור". (הרב זלמן שחט-שלומי ורות גן-קגן).

דיברנו בספירה שהיא הארצית ביותר ובה פועם כוח החיים במלואו. ברגע אחד הוא פועם וברגע שני הוא חדל. רגעי ההיות ורגעי החידלון מתערבבים זה בזה. ברגע המוות יהיה על הכתר לפנות את מקומו למלך הבא. אך אנו, עוד מבקשים לשהות יותר בחוויית החיים שהכרנו בסיפור זה. המפגש הנוכחי היה מרגש במיוחד והיינו רוצים להישאר בו עוד קצת, עוד פעימה ועוד אחת.

דרך עפר

חיים כבושים
תחת רגליי
מיד יפרצו וימריאו.

(צביה ליטבסקי)

"השלמות האמיתית של האדם אינה טמונה במה שיש לו - אלא במה שהינו". (אוסקר ויילד)

הגשמה במלכות משמעה תהליך של תיקון ושל חיבור. ראשית, עלינו לזהות שברים אמיתיים בחיינו. שברים יכולים להיות מטרידים יותר אפילו מן הפעולה של השבירה. כאשר אנו רואים כלי עתיק שנקנה בכסף רב, או שהיה שייך לקרוב משפחה יקר ואהוב שכל זיכרונותינו מתרכזים בו, מפוזר בחלל החדר בחתיכות, בלי יכולת לראות את צורתו השלמה, אנו מתקשים אפילו לזהות את מהותו. לעיתים אנו, כמו הכלי הנשבר והנבנה מחדש, מתבקשים להסיר את קליפות האבק העוטפות את נשמת עצמנו שאנו מכירים, כדי ליצור תיקון שיביא להגשמה.

כיום, אנו חיים בעידן רווי בטיפולים מסוגים שונים: החל בעיסוק בגוף הפיזי, דרך טיפול רגשי או פילוסופי, וכלה בטיפולי נשמה ואנרגיה מסוגים שונים. אנשים יכולים לקבל הנחייה והדרכה לאורך כל הדרך בה בחרו, מתחילתה ועד לסיומה, כך שיוכלו להגשים את עצמם במישור מסוים, עד להתממשות מלאה.

הגשמה במלכות היא הדיבור שבא אחרי השקט שבספירות האחרות. המילה, שיש בה הבאה של הכוח אל הפועל היא הסרת העורלה שמפרידה בין יסוד למלכות. הדיבור המשמש מעין תיקון לאי דיבור, יוצר חיבור, נותן חיים ומאפשר הגשמה של מה שהיה להגיד ועוד לא נאמר. כאשר אחד מדבר השני מקבל. מכיוון שכל מילה שאדם אומר בוראת בריאה, יש להישמר בדברינו. כאשר כוח הדיבור של אדם בא מטוהרה, הדיבור יכול לבקוע רקיעים. מילה שאדם אומר נשמעת מסוף העולם עד סופו, והיקום מחזיר לאדם הבטחה של היותו נברא בצלם אלוהים.