הערת אגב של שופט בית המשפט העליון,
נעם סולברג, בפסק הדין בפרשת פסגות עשויה ליצור בעיה לאחד מקווי ההגנה העיקריים של
בנימין נתניהו בתיק 2000.
תיק 2000 עוסק בשיחות בין נתניהו לבין הבעלים והעורך האחראי של
ידיעות אחרונות, נוני מוזס. בשיחות עלתה האפשרות שמוזס ינקוט בקו אוהד יותר כלפי נתניהו, ובתמורה "ירסן" נתניהו את פעילותו של
ישראל היום. נתניהו טוען, כי לא התכוון מעולם לספק תמורה שכזאת אלא נסחט בידי מוזס. כתב החשדות מייחס לנתניהו בפרשה זו עבירה של מרמה והפרת אמונים.
נתניהו הקליט שתיים מתוך שבע השיחות שלו עם מוזס, וההקלטות נתפסו אצל מי שהיה ראש לשכתו,
ארי הרו. נתניהו טוען, כי לא ייתכן שהוא יקליט את עצמו מבצע עבירות של מרמה ואולי אף של שוחד. לדבריו, הוא הקליט את השיחות כדי להוכיח שמוזס מנסה לסחוט אותו. מכאן הוא מבקש להסיק על תום ליבו בשיחות אלו.
טענה דומה העלו
דוד אדרי ושי בן-דוד, בכירים לשעבר בבית ההשקעות פסגות שהורשעו בעבירות ניירות ערך. ראיה מרכזית נגדם הייתה שיחות שניהלו בחדר המסחר של פסגות, ובהן דיברו בגלוי על ההרצות שביצעו. השניים טענו, כי מאחר שידעו שהשיחות מוקלטות - הרי שלא ייתכן שהן הודו בביצוע עבירות, ויש לראות את דבריהם כגאוותנות חסרת יסוד במציאות.
על טענה זו אומר סולברג (יום ג', 16.7.19), בפסק הדין בו נדחו ערעוריהם של השניים על הרשעתם: "בצדק קבעה הערכאה הדיונית, כי מודעות המערערים להקלטת השיחות אין בה, כשלעצמה, כדי להעיד על תום ליבם, או על העדר כוונה להשפיע על
השער. מסקנה זו נכונה, ביתר שאת, בנסיבות שלפנינו, שכן המטרה המוצהרת של הקלטת השיחות בחדר המסחר היא לצרכי בקרה ושירות לקוחות ולא למטרת אכיפה, וניתן להניח כי המערערים שוחחו ביניהם ועם אחרים, מבלי לתת את הדעת לעובדת ההקלטה בכל רגע נתון".
עם זאת, יש לשים לב גם להבדלים בין שני המקרים. ההקלטות בחדר המסחר של פסגות היו רציפות ולא נעשו אישית בידי בן-דוד ואדרי, בעוד נתניהו הקליט ביוזמתו ובעצמו שיחות ספציפיות עם מוזס. כפי שאומר סולברג, ההקלטות בפסגות נעשו לצורכי בקרה פנימית, בעוד נתניהו - לגרסתו - ביצע את ההקלטות מתוך ידיעה שייתכן שיום אחד ישמיע אותן לגורמים חיצוניים ואולי אף לרשויות האכיפה.
