מרכז טאוב מפרסם (יום ה', 18.7.19) את דוח "תמונת המצב של מערכת האשפוז הכללי בישראל", ממנו עולה כי קיימים כשלים מערכתיים בתכנון המערכת, בתקצובה ובהסדרתה על-ידי המדינה, בפרט נוכח צרכים הולכים וגדלים של אוכלוסייה גדלה ומזדקנת בישראל.

ממצאי המחקר שערכו פרופ' דב צ'רניחובסקי ורועי כפיר בדק מעלים כי מספר מיטות האשפוז הממוצע בישראל נמוך במיוחד בהשוואה ל-OECD ועומד על 2.2 לאלף נפשות, זאת לעומת 3.6 מיטות בממוצע מדינות ה-OECD ו-4.1 במדינות אירופה שבהן, בדומה לישראל, אספקת השירותים נעשית באמצעות קופות חולים. המדינה היא הבעלים של כרבע ממיטות האשפוז בישראל ושל 47% מהמיטות באשפוז הכללי, ושירותי בריאות כללית היא הבעלים של כ-30% מהמיטות באשפוז הכללי. המדינה וכללית הן אפוא שתי הספקיות המרכזיות בשוק האשפוז הכללי בישראל.

הפריסה של מיטות האשפוז הכללי בישראל לפי מחוזות מלמדת על אי-שוויון במספר המיטות ל-1,000 נפש מתוקננת: בפריפריה הדרומית והצפונית מספרהמיטות ל-1,000 נפש הוא הנמוך ביותר, 1.32 ו-1.55 בהתאמה, ובירושלים הוא הגבוה ביותר, 2.36. יצוין כי מספר המיטות ל-1,000 נפש ירד בכל המחוזות, אולם בירושלים, בתל אביב ובצפון הירידה כמעט נבלמה, ואילו במרכז ובדרום היא נמשכת.

מאז החלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי הולך ויורד חלקה של סך ההוצאה על אשפוז - רובה ככולה במימון המדינה - בסך ההוצאה על בריאות באופן עקבי, מרמה של כ-43% בתחילת התקופה לרמה של כ-33% בסופה. פירוש הדבר שחלה ירידה בחלקה של ההוצאה על אשפוז בתמ״ג.

הממוצע הנמוך של מיטות אשפוז ל-1,000 נפש בישראל מחייב נסיעות ארוכות יחסית של תושבי הפריפריה לטיפול ולאשפוז. המרחק הממוצע לבית חולים קרוב במחוזות הצפון, הדרום ויהודה ושומרון הוא 20-15 ק״מ לעומת 4-3 ק״מ במחוזות תל אביב וירושלים. המרחק למרכז ארצי (איכילוב, בילינסון, שיבא והדסה) הוא 133 ק״מ בממוצע לתושבי מחוז הצפון ו-92 ק״מ לתושבי הדרום, לעומת כ-30 ק״מ בממוצע לתושבי מחוזות תל אביב והמרכז. יש אפוא הבדלים בין מרכז לפריפריה מבחינת הנגישות לשירותים רפואיים ולמיטות אשפוז, והבדלים אלו מתבטאים גם במשכי המתנה ארוכים יותר לאשפוז בפריפריה.

משך האשפוז הממוצע בישראל, 2.5 ימים למטופל, נמוך גם מהממוצע במדינות OECD העומד על 7.6, וגם מהממוצע במדינות הדומות (2.6). שיעור התפוסה הממוצע של בתי החולים בישראל עומד על 94%, לעומת 75% בממוצע ב-OECD ובמדינות הדומות.

הנתונים מצביעים על מערכת אשפוז כללית המאופיינת ביכולת פחותה להתמודד עם מצבי חרום (לא בהכרח ביטחוניים). זאת נוסף על איכות טיפול פוטנציאלית ירודה נוכח משך אשפוז קצר ולחצים לקצרו בגלל ממתינים מחוץ לבית החוליםובחדר המיון, והיעדר יכולת של בתי חולים להתחרות זה בזה, ולו לצורך הענקת שירות טוב יותר, עקב התפוסה הגבוהה.

הרופאים: הוספת מיטות לא תשפר משמעותית את המצב

שיחות עם רופאים העלו כי לדעתם הוספת מיטות לא תשנה באופן ניכר את המצב כיום, וכי יש לשנות את התהליכים הנוגעים לאשפוז כדי להפחית את העומס ולקצר את זמני ההמתנה. הרופאים המליצו בין השאר: להימנע מאשפוזים מיותריםעל-ידי שחרור ממיון (דבר המחייב תגבור של חדרי המיון במומחים ופיתוח יחידות השהיה); מַעֲבָר לשתי משמרות של רופאים במחלקות האשפוז (במקום משמרת עד השעה 16:00 ולאחר מכן תורנות שמציעה רק טיפול הכרחי) ולעריכת בדיקות גם בשעות הערב ובסופי שבוע לשם קיצור משך האשפוז; בדיקת יעילות האשפוז הביתי ויצירת קשר בין מחלקות האשפוז לרופאים בקהילה; וייעוץ של רופאים לבתי אבות ופיקוח על הטיפול התרופתי הניתן לדייריהם לשם מניעת אשפוז של קשישים באשפוז כללי במקום טיפול מתאים בהם במוסדות שהם שוהים בהם

הפרופסור דב טשרניחובסקי, ראש תוכנית מדיניות הבריאות במרכז טאוב ועורך המחקר, אמר בראיון לגלי צה"ל כי "השינוי לא מחייב הוצאות כלכליות נוספות מצד הממשלה."חלק גדול מהדברים שהוזכרו במחקר לא עולים הרבה כסף, אלא שינוי מערכות תמריצים".