מושב כפר סירקין שליד פתח תקוה אינו שותף לבעלות על קרקעותיו, וזו שייכת לקרן הקרן הקיימת בלבד. כך קובע שופט בית המשפט המחוזי מרכז, בני ארנון. מדובר ב-1,040 דונם שחלקם עשויים לעבור הפשרה מחקלאות לבנייה, כך שערכם יהיה גבוה מאוד.
המושב ביקש לקבוע, כי 84% מהזכויות בקרקע שייכות לו ורק 16% לקק"ל, וכי חבריו זכאים לבנות יחידת דיור שנייה בשטח של 160 מ"ר ללא תשלום דמי חכירה נוספים לרשות מקרקעי ישראל. בלב המחלוקת עמדה הצורה בה הוקם המושב בשנות ה-30 של המאה ה-20, וארנון נזקק לעדויות מומחים על פרטים היסטוריים מאותה תקופה. לצד זאת, הכריעה במידה רבה את הכף פסיקת בית המשפט העליון בנוגע לקרקע החקלאית: בג"ץ הקשת המזרחית משנת 2002 ופסק דין חפציבה ממארס השנה אשר הוסיף פרשנות לפסק הדין הקודם.
ארנון קובע תחילה, כי תביעתו של המושב התיישנה: האירועים התרחשו לפני 80 שנה וכיום קשה מאוד לקק"ל ולרמ"י לסתור את טענות כפר סירקין. בנוסף לכך, לאורך השנים חתם המושב על הסכמים שהתבססו על כך שהקרקע שייכת לקק"ל ושחבריו הם רק חוכרים שלה. ארנון לא מצא, כי מתקיימים חריגים המאפשרים לעצור את מרוץ ההתיישנות או להתחיל אותו ממועד מאוחר יותר.
גם במישור העובדתי קובע ארנון, כי קק"ל היא שרכשה את הקרקעות ממשאביה, וכי המתיישבים הראשונים לא הצליחו לעמוד בהתחייבותם להשתתף במימון הרכישה - וממילא הן שייכות במלואן לקק"ל. לצד ההתיישנות, מוסיף ארנון, יש לדחות על הסף את התביעה בשל שיהוי, ויתור, השתק ומניעוּת, שנוצרו בשל התנהגותו של המושב עצמו לאורך השנים.
לדברי ארנון, במקרה זה לא מתקיימים החריגים שקבע בית המשפט העליון בפסק דין חפציבה, ואשר מאפשרים במקרים יוצאי דופן להכיר בבעלותם של מתיישבים על קרקעותיהם. באותו פסק דין נפסק, כי החריג יחול אם יוכח שמדובר בזכויות ייחודיות שנבעו ממאפייני אותו יישוב ושהן משפטיות (ולא היסטוריות או מוסריות). כפר סירקין לא הוכיח שבמקרה שלו מתקיימים תנאים אלו, ובעיקר לא הוכיח שמייסדיו השתתפו במימון הרכישה. העובדה שהמושב השקיע לאורך השנים כספים בהשבחת הקרקע, אינה מעניקה לו זכויות יתר בה - כפי שפסק בג"ץ.
המושב חויב בתשלום הוצאות בסך 75,000 שקל. את כפר סירקין ייצגו עוה"ד
גד טיכו וישי שידלובסקי-אור, ואת קק"ל ורמ"י - עו"ד חגי לרון.