שישה מבני שבט ערקיב יפצו את המדינה ב-1.4 מיליון שקל על הוצאות שמונה מן הפינויים של הפולשים לאדמותיה בנגב. כך קובע (5.8.19) בית המשפט המחוזי בבאר שבע.
בני השבט הקימו כפר בלתי חוקי על אדמות מדינה, ובמשך 15 שנים ניהלו מאבק משפטי וציבורי נגד פינויים. בתי המשפט בכל הערכאות קבעו שמדובר בפולשים והורו לפנותם ולהרוס את הבנייה הבלתי-חוקית - והללו פלשו ובנו שוב לא פחות מ-100 פעמים. בני השבט גייסו תומכים רבים והתנגדו באלימות לפינויים, דבר שחייב את המדינה להקצות שוב ושוב כוחות גדולים לביצועם.
המדינה תבעה 1.8 מיליון שקל מ-34 מן הפולשים, והגיעה לפשרה בסך 300,000 שקל עם 28 מהם. ששת הנותרים סירבו להתפשר, בטענה שהאדמה שייכת להם. בית משפט השלום בבאר שבע קבע שהנזק המוכח הוא 1.65 מיליון שקל, אך חייב אותם לפצות את המדינה ב-260,000 שקל, באומרו שתחושת הצדק נפגעת מכך שרק שישה מבין הנתבעים יצטרכו לשאת ב-80% מהנזק.
בית המשפט המחוזי דחה פה אחד את ערעורם של בני השבט וקיבל ברוב דעות את ערעורה של המדינה. על ערעורם של הפולשים אומר השופט
אריאל ואגו, כי אין מקום לטענותיהם כאילו הקרקע שייכת להם, שכן בית המשפט העליון כבר דחה אותן ומדובר במעשה בית דין עליו אין הם יכולים לחלוק כעת. יתר הטענות היו נגד ממצאי עובדה של בית משפט השלום, בהם אין מקום להתערב.
השופטים גד גדעון ו
אלון אינפלד קבעו, כי יש לקבל במלואו את ערעור המדינה ולחייב את הפולשים במלוא הנזק שהוכח ושנותר אחרי הסכם הפשרה - דהיינו 1.4 מיליון שקל. גדעון אומר, כי המצב המשפטי הנוכחי אינו מאפשר להפחית את חיובם של מעוולים ביחד ולחוד. מאחר שכל הפולשים היו אחראים לכל הנזק - שכן לא ניתן לקבוע איזה סכום הוצא על פינויו של מי מהם - הרי שכולם חייבים יחדיו במלוא נזקיה של המדינה. חוסר השוויון אינו תוצאה של התנהגות פסולה מטעם המדינה, אלא של הסכמי פשרה לגיטימיים אליהם הגיעה, הוא מוסיף.
ואגו סבר בדעת מיעוט, כי יש הצדקה שלא לחייב את ששת הפולשים במלוא הסכום שנותר, משום שמדובר במקרה חריג בו ניתן להפחית את האשם של מעוולים ביחד ולחוד. הוא הציע להגדיל ל-35% את החלק שישלמו השישה ולבטל את הפחתת סכום הפשרה, מה שהיה מביא לחיוב של 600,000 שקל. כאמור, דעה זו לא התקבלה.
הפולשים חויבו בתשלום הוצאות בסך 20,000 שקל. את המדינה ייצגו עוה"ד גלי צימרמן (חדאד) ולירון שי, ואת הפולשים - עו"ד חאלד סואלחי.
