הערעור שהגיש גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה, אריאל שרון, לבית המשפט העליון על שתי החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שניתנו לפני כשבועיים, יישמע ב-10 למרס בשעה 17:00, בפני הרכב של 5 שופטים. עוד קבע (יום ה', 4.3.04) השופט מישאל חשין, כי לכל אחד מהצדדים תינתן חצי שעה להשמיע את טיעוניו בעל-פה.
בהחלטה נפרדת, קבע היום הנשיא אהרן ברק את הרכב השופטים שישמעו את הערעור: המשנה לנשיא תאודור אור, אליהו מצא, מישאל חשין, דורית בייניש ואדמונד לוי.
את שרון מייצגים בערעור, מלבד פרקליט הוותיק עו"ד מיכה פטמן, גם 2 הפרופ' שגייס לצוות ההגנה: דוד ליבאי וקנת מן. אשת יחסי הציבור אתי אשד משמשת כדוברת והיחצ"נית שלו.
מדובר, כאמור, בערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשני ערעורים שהדיון בהן אוחד: האחד, בו נתקבל ערעור הפרקליטות על החלטת בית משפט השלום, והוחלט כי בית משפט השלום בפתח תקוה שגה כאשר לא קיים ביקורת שיפוטית על הצהרתו של שרון, לפיה מסר את כל המסמכים "שברשותו". השופטים ברלינר, המר ושיצר קיבלו את טענת המדינה, לפיה בית המשפט צריך לבחון את השאלה היכן הם המסמכים שלא נמסרו. לצורך כך, היה מקום לשמוע כל אחד מהצדדים ללא נוכחותו של הצד השני.
במסגרת דיון זה, כך נקבע, המדינה תצביע בפני בית המשפט על הראיות המבססות את טענתה, כי המסמכים המבוקשים נמצאים בשליטתו של המערער. ואילו המערער יבהיר היכן המסמכים, מה עשה בהם, בהנחה שאינם בידיו, ומדוע לא יובאו.
בחינה זו מתחייבת הן מלשונו של סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי, והן מהחלטתו הראשונה [בערעור] של בית המשפט העליון. לפיכך, טוענת כעת המדינה כי את הבקשה לעיכוב ביצוע יש להגיש לבית משפט השלום בפתח תקוה.
בדונם בערעור השני, אותו הגיש גלעד שרון, קבעו 3 שופטי המחוזי כי בנו של ראש הממשלה מחוייב למסור למשטרה את הקלטות והמסמכים בפרשת סיריל קרן, גם אם אלה אינם נמצאים בהחזקתו הפיסית, אלא רק בשליטתו הקונסטרוקטיבית. לשם כך, הוסיפו וקבעו השופטים, חייב שרון לשתף פעולה עם המשטרה במידה "סבירה".
לאחר שעיכב את ביצוע 2 ההחלטות האמורות של בית המשפט המחוזי, החליט השבוע השופט חשין להמשיך ולעכב את ביצוע ההחלטה השניה, עד לתום בירור הערעור, וזאת בהסכמת המדינה. ואולם, המדינה מתנגדת לעיכוב ביצוע ההחלטה הראשונה, והיא סבורה כי ראוי שהבקשה תוגש לבית משפט השלום ולא לבית המשפט העליון. חשין הורה היום לשרון להודיע עד ליום א' הקרוב, אם הוא חוזר בו מהבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה.
השופטים: שני הצדדים לא פעלו בדרך הנכונה
בדחותם את ערעורו של שרון, קבעו השופטים כי "הדרך הנכונה שהיה על המערער לנקוט בה, לאחר מתן ההחלטה [למסור את המסמכים], היא לפנות לבית המשפט ולבקשו להשתחרר ממילוי הצו כולו או חלקו. כל עוד לא עשה כן, ובית המשפט לא החליט אחרת, הרי הצו עומד בחזקת תקינותו ועל המערער למלא אחריו במלואו, דהיינו למסור כל אחד מהחפצים או המסמכים הנקובים בו".
"כזכור, המערער לא פנה לבית המשפט. המדינה, היא שפנתה לאחר מתן ההחלטה וביקשה לקבוע דיון בהתאם למנגנון שהוצע על-ידי בית המשפט העליון. מלכתחילה היתה הבקשה מיותרת (שהרי ממילא היה על המערער לקיים את הצו). בדיעבד, לנוכח העובדה שהמערער מסר רק חלק מהמסמכים הנזכרים בצווים ולא את כולם, יש מקום לדיון, ופנייתה של המדינה, החליפה למעשה את הפניה שהיתה צריכה לבוא מצידו של המערער".
השופטת ברלינר קבעה, כי "תהליך מילוי הצו נתון לביקורת שיפוטית. יישום הביקורת השיפוטית משמעותו בהקשר הנוכחי, כי על המערער להסביר מדוע לא יוכל למסור מסמך זה או אחר, היכן הוא מצוי, וכיו"ב. הדרך שבה נקטה השופטת [נוגה אוהד בבית משפט שלום בפתח תקוה] איננה נכונה איפוא. זאת, משום שכב' השופטת קמא הסתפקה בהצהרתו של ב"כ המערער כי מסר המסמכים שבידיו ללא ביקורת כלשהי, בבחינת 'כזה ראה וקדש'".
"כשם שלעניין החשש מפני הפללה עצמית במנגנון שהוצע בהחלטת בית המשפט העליון כמפורט לעיל, מתקיים דיאלוג בין בית המשפט לבין החשוד, כך גם בשלב שבו נמנע החשוד ממסירת מסמכים מסויימים צריך להתקיים דיאלוג, שהוא חלק בלתי נפרד מן הביקורת השיפוטית, בין החשוד לבין בית המשפט".
חשש שהמערער העביר המסמכים לעיר מקלט
השופטת ברלינר אף דחתה את טענתו של עו"ד פטמן, לפיה "אני אומר כי אני חייב לתת להם מסמכים שהם בידי ואם החבאתי, לא צריך לספר אצל מי הם. אם החבאתי זו עבירה, אך איני צריך לספר היכן הם". לדבריה, "קבלת הטענה מעקרת למעשה מתוכנה את משמעות החלטת בית המשפט העליון. מה הועילו חכמים בתקנתם בכך, שקבעו כי על מסירת המסמכים לא חלה זכות השתיקה, אם המערער יכול על דעת עצמו ל'סנן' את האמור בצו, ולהימנע ממסירת מסמכים מסוימים, פשוט על-ידי כך שיצהיר כי אינם מצויים בידו".
לגבי החשש לשיבוש מהלכי משפט, אמרה ברלינר: "גם תוך יציאה מנקודת הנחה כי המערער, או כל אדם אחר במצבו, יצהיר את האמת בנושא הימצאותם של המסמכים בידו, הרי קיים החשש כי הוא העביר המסמכים ל'עיר מקלט' כלשהי, והוציא אותם מהחזקתו על-מנת שלא ייאלץ למוסרם. לפיכך, אין ספק שקיומה של הביקורת השיפוטית על מילוי הצו הוא חיוני ומתבקש, ובלעדיו אין משמעות להחלטה".
"בהחזקתו או ברשותו"
באשר לפרשנות הביטוי [מסמכים אשר מצויים] "בהחזקתו או ברשותו" של שרון, קבעה השופטת ברלינר כי המחוקק נקט בביטוי כפול - "בהחזקתו" ו"ברשותו", ולא לשווא עשה כן, מאחר והביטויים אינם זהים. "'החזקה' לעניין סעיף 43 צריכה להתפרש גם כהחזקה קונסטרוקטיבית שמבחנה הוא אכן פוטנציאל השגת החפץ, או המסמך ופוטנציאל העשיה בהם. השימוש בשני הביטויים (החזקתו ורשותו) זה לצד זה, ודאי מצביע על-כך שהכוונה היתה להגדרה מרחיבה - החובקת את מגוון האפשרויות המקסימלי".
בכך, דחתה השופטת ברלינר את הפרשנות שהציע עו"ד פטמן, כאילו מדובר בהחזקה פיזית בלבד.
האם על שרון להתאמץ כדי להשיג המסמכים?
השופטת ברלינר התייחסה גם לשאלה, "האם צריך המערער להתאמץ במידה כזו או אחרת להשיג מסמכים שאינם ברשותו הפיסית, וזאת כדי לסייע למשטרה בחקירתה". עו"ד פטמן טען, כי לא ייתכן כי כישלון החוקרים להשיג מסמכים מסויימים, יביא להעברת הנטל אל כתפיו של שרון.
"אין מחלוקת", ציינה ברלינר, "כי שיטת המשפט בישראל היא השיטה האדברסרית, שאחד ממאפינה הוא כי על התביעה מוטלת החובה להביא ראיות להוכחת האשמה, והחשוד (או הנאשם) אינו אמור לספקן. יחד עם זאת ברור, כי אם לא ניתן להשיג מסמכים מסויימים אלא על-פי הוראתו ושיתוף פעולה מצידו של חשוד, או לעניין זה גם אדם אחר, והלה אינו מאפשר זאת, הרי יש בכך כדי לטרפד כל חקירה ולהביאה למבוי סתום".
"נראה לי", הוסיפה, "כי מילת המפתח בנושא זה כמו בנושאים אחרים היא 'מידתיות'. החשוד צריך לאפשר השגת מסמכים, גם כאלה שאינם בידו פיזית, במידה הראוייה. אפשר לחשוב על קריטריונים שונים, מה ייחשב כ'מידה ראוייה' לצורך זה".
"החשוב לדעתי הוא בכך, שגם על נושא זה תתקיים ביקורת שיפוטית. החשוד יוכל להביא בפני בית המשפט גם בעניין זה את השגותיו, מדוע אין לדרוש ממנו הבאת מסמך מסויים, הגם שפוטנציאל השליטה באותו מסמך מצוי בידו וכיו"ב. בית המשפט הוא שיהיה מופקד על בחינת הטענות. בית היתר, ישקול בית המשפט את האפשרות שבידי החוקרים להשיג את המסמך ממקורות אחרים, ללא עזרת החשוד".
לפיכך, דחו השופטים את ערעורו של שרון וקיבלו את ערעור המדינה, תוך שהם מורים על החזרת הדיון לבית משפט השלום בפתח תקוה, כדי שכל אחד מהצדדים יטען בהתאם לאמור. כלומר: שרון יסביר לבית המשפט מדוע מסמך מסויים אינו ברשותו ומדוע הדרישה ממנו להשיג את המסמך אינה "מידתית". המדינה תציג ראיות מדוע לדעתה המסמך מצוי ברשותו של שרון ו/או מדוע עליו להשיגו עבורה.
ע"פ 1761/04 גלעד שרון נ' מדינת ישראל
