נתנאל דוידי ואורי אלטר יעבירו למשה בן-אבו 18.8 מיליון דולר מתוך התמורה שקיבלו בעת מכירת חברת סייברה (Cyvera) לחברת פאלו-אלטו האמריקנית. כך קבע (6.8.19) שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, מגן אלטוביה, אשר קיבל את טענתו של בן-אבו לפיה שותפיו לשעבר עשקו אותו.

סייברה עוסקת בתחום הגנת הסייבר למוצרי קצה והוקמה בידי דוידי, אלטר ובן-אבו (אשר פיתח את המוצר עליו היא מבוססת). היא נמכרה במארס 2014 ב-220 מיליון דולר, וכיום שמה הוא פאלו-אלטו ישראל. בן-אבו טען בתביעתו, כי 3 מיליון מניות החברה חולקו בשווה בין שלושתם, ולאחר גיוסי הון היו בידי כל אחד מהם 25% מהמניות. אולם טען בן-אבו, שותפיו גרמו לו לוותר כמעט על כל מניותיו ובעת המכירה נותרו בידיו פחות מ-50,000 מניות. לדבריו, דוידי ואלטר - אשר הגדילו את חלקם בחברה על חשבונו - קיבלו כל אחד 28 מיליון דולר במכירה לפאלו-אלטו.

הוויתור נעשה בשני הסכמים עליהם חתם בן-אבו בינואר וביוני 2013, והוא ביקש מבית המשפט לבטל אותם בטענה שנפל קורבן לעושק. מדובר בטענה שבדרך כלל נדחית בידי בתי המשפט, אך הפעם אלטוביה מקבל אותה. דוידי ואלטר טענו, כי ההסכמים באו על-רקע חוסר האמון שרחשו לבן-אבו ובעקבות "התנהגותו ואורח חייו שהחלו לגרום לחברה נזקים ומבוכה רבה". לדבריהם, הוא קיבל 7 מיליון שקל תמורת מניותיו בעת המכירה.

אלטוביה קובע תחילה, כי הייתה הצדקה להקצות לבן-אבו שליש ממניות סייברה, לנוכח היותו מי שפיתח את המוצר שלה. אלטוביה מקבל את טענתו של בן-אבו, לפיה הוא פיתח את המוצר עוד לפני שפגש את דוידי ואלטר, אשר גייסו אותו בשל הטכנולוגיה שפיתח. הוא גם אומר, שלא הייתה הצדקה להחתים את בן-אבו על מסמכי הוויתור, וכאמור - פוסק שהיה זה עושק:

"בהחתמת משה על מסמכי הוויתור ניצלו אורי ונתי את חוסר ניסיונו ו/או תמימותו ו/או מצוקתו של משה. בהקשר זה יש לקחת בחשבון שאף אם מדובר במהלך שנועד לקידום המיזם ו/או ענייניה של החברה, הנהנים העיקריים מהחתימה על מסמכי הוויתור במסגרתם העביר משה לחברה כ-25% מהון המניות המונפק של החברה (שיעור המניות לאחר דילול שהיו בבעלותו של משה עובר לחתימה על מסמך הוויתור הראשון), היו אורי ונתי ששיעור מניותיהם בחברה עלה במקביל להעברת מניותיו של משה בחברה, מבלי שנדרשו לשלם תשלום כלשהו בעד הגדלת שיעור מניותיהם בחברה".

אין ספק שמדובר במסמך אשר הביא את בן-אבו לוותר על מניותיו בתנאים גרועים במידה בלתי סבירה, קובע אלטוביה: הוא העביר חינם מניות בחברה ששוויה הוערך באותה עת ב-35 מיליון דולר וכאשר דוידי ואלטר מכרו חלק ממניותיהם בה ב-5.10 דולרים למניה. בהתחשב בכך שבן-אבו הוא שפיתח את הטכנולוגיה של סייברה, מדובר בתנאים "גרועים באופן קיצוני".

אם דוידי ואלטר היו מוטרדים מצורת עבודתו של בן-אבו, ממשיך אלטוביה, הם יכלו למצוא פתרונות בתחום יחסי עובד-מעביד ולא בפגיעה קשה בו כבעל מניות. הוא היה נתון במצוקה רגשית, לא היה מיוצג בידי עורך דין - ודוידי ואלטר ניצלו זאת. אם השניים חששו מחובותיו המשמעותיים של בן-אבו, ממשיך אלטוביה, הדרך הנכונה הייתה לרכוש את מניותיו במחיר הוגן - אבל אפשרות זו מעולם לא הועלתה. גם עובדה זו מוכיחה שמדובר בעושק.

אלטוביה מוסיף: "בהתחשב באירועים שאירעו לאחר חתימתו של משה על כתב הוויתור השני, נראה כאילו התגשמו כל מאוויי הנתבעים בעוד עניינו של התובע לכאורה להמשיך ולעבוד במסגרת החברה נגוז, וגם בכך יש כדי ללמד על חוסר ההגינות הגלום במסמכי הוויתור. בעוד החברה ממשיכה ומשגשגת, נושל משה מרוב אחזקותיו בחברה וגם עבודתו בחברה הופסקה. אפילו אניח שיש ממש בטענות הנתבעים באשר לאופן עבודתו והתנהלותו של משה בחברה טרם החתימה על מסמכי הוויתור ולאחריהם ואף אקבל שהפסקת עבודתו של משה בחברה הייתה בלתי נמנעת, אין בכך כדי להצדיק את נישולו מרוב אחזקותיו בחברה, ללא תמורה, מקום שמניות החברה הוקצו לו בעד המוצר או הטכנולוגיה עליו התבססה החברה למצער בשלב הראשון לקיומה".

לאור זאת, ביטל אלטוביה את מסמכי הוויתור וקבע, כי על דוידי ואלטר להעביר לבן-אבו את התמורה שקיבלו במכירה לפאלו-אלטו, בעד המניות הנוספות שמכרו ואשר הגיעו לידיהן כתוצאה מנישולו של בן-אבו. אם אכן כל אחד מהם קיבל 28 מיליון דולר, כפי שטען בן-אבו, הרי שעל דוידי ואלטר להעביר לו 9.4 מיליון דולר כל אחד. דוידי ואלטר גם חויבו בתשלום הוצאות בסך 170,000 שקל. את בן-אבו ייצגו עוה"ד דני כביר, ערן פרזנטי ונאור וקנין, ואת דוידי ואלטר - עוה"ד מיכאל גינסבורג, נדב ויסמן, ליאת ברגמן-רביד, בוריס רוגינקין ודנה בן-עמי.