פייגלין: "משוכנע שיעמוד בהבטחתו למנות אותי שר"

שלוש הערות יסוד בנוגע לבחירות, ובצידן הערה נוספת חשובה. הראשונה, בנימין נתניהו. המאבק העיקרי לא היה על ענייני מהות של אידיאולוגיה וקווי מדיניות, אלא "בעד ביבי" או "נגד ביבי". במובן הזה ביבי הפסיד, לדעתי, בנקודות. לא הרבה, אבל הפסיד כי לא ניצח. הוא הפסיד מול מסע שנאה חולנית, שטרם ראיתי כמותה בכל מערכות הבחירות בישראל. ביבי הואשם בהסתה, בפלגנות, בשיסוי, ובהריסת הדמוקרטיה. בחלקם הדברים נכונים, כי נתניהו חילק את העם לשניים והסית: "הימין" שהוא איתי וחושב כמוני, ה"שמאל", שרוצה להדיחני, ועל-כן הוא נמנה על הבוגדים, והערבים שרוצים להשמידנו.

יו"ר ימינה, איילת שקד הצהירה (יום ה', 19.9.19) כי למרות הצהרות רה"מ נתניהו, בלוק הימין עוד לא סגור. ""ראש הממשלה ביקש אתמול שנלך כבלוק, הבלוק עוד לא סגור. יש לנו היום פגישת המשך ב-09:30", אמרה שקד בראיון לכאן רשת ב'. דבריה של שקד נאמרים לקראת פגישתה עם רה"מ בנימין נתניהו, לאחר שהכריז אתמול כל מפלגות הימין ינהלו את המשא-ומתן הקואליציוני יחד. אל הפגישה יגיעו ראשי מפלגות גוש ימין-חרדים - השר רפי פרץ וסגן השר הבריאות יעקב ליצמן.

שוב תיקו. מה עושים?

בשיטה הפרלמנטרית הישראלית, בגלל שיטת הבחירות הארצית יחסית, הכנסת כמוסד החשוב ביותר במדינה מפוצלת ויש שיאמרו משוסעת. במצב נתון זה, ברור שהממשלות הקמות הם ממשלות קואליציונית. כל מי שמכיר היטב את הדינמיקה של המו"מ הקואליציוני יודע שכינון קואליציה לקראת הרכבת הממשלה זו מלאכה של סחר-מכר, של תן וכך. נשאלת השאלה העקרונית, האם במצב זה באמת אפשר לומר שמפלגה בודדת מייצגת את רצון העם? לא ולא. מאידך הקואליציה היא תוצר קוניוקטורלי, עניין של נסיבות וסיבות מאוד מגזריות, ותו לא. זו השיטה הפרלמנטרית הקואליציונית, לטוב ולרע.

יו"ר רשימת ימינה, איילת שקד, נסוגה מדרישתה שלא לפצל את הרשימה לשלוש הסיעות המרכיבות אותה. בכך, נכנעה לעמדתו של יו"ר מפלגת הימין החדש שבה היא מספר 2, נפתלי בנט, שביקש לפצל את הסיעות.