שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, ביטל (יום ה', 26.9.19) את חיובה של רשות הכבאות לפצות את חברת דנבר ב-8.4 מיליון שקל בשל דליקה שכילתה את מפעלה באופקים בשנת 2009. עמית התערב בממצאי העובדה שקבע שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ארנון דראל, והגיע למסקנה הפוכה משלו: הכבאים הראשונים שהגיעו למקום לא התרשלו. לדברי עמית, דראל טעה בנקודה בסיסית, וטעות זו גררה טעויות נוספות.

הדליקה פרצה בליל 3-2.07.09 וכילתה את מפעל הצבעים. חברת הפניקס פיצתה את דנבר ב-3.1 מיליון שקל, והיא תבעה מרשות הכבאות 18 מיליון שקל בטענה לרשלנות בטיפול בדליקה. דראל קבע, כי שני הכבאים הראשונים שהגיעו למפעל - אורן פרידמן ודוד מיכאלי - התרשלו בכך שלא עשו דבר במשך שתיים-ארבע דקות קריטיות, בהן הפכה האש לכזו שלא ניתן היה להשתלט עליה.

עמית פותח את פסק הדין בצורה יוצאת דופן - בציטוט מתוך שיר הנושא של הסדרה המצוירת "סמי הכבאי": "תמיד נותן שירות, הכבאי הוא מגיע במהירות, הכבאי סמי בא לעזור, הוא הכבאי הגיבור". הוא אומר, כי יש צורך לשחזר במדויק אירועים שהתרחשו בטווח של דקות לפני עשר שנים. הקושי בכך ברור, ולא היה מנוס מהסקת מסקנות הגיוניות - אך בשל כך, יכולה ערכאת הערעור להתערב בממצאיו של המחוזי. עמית בוחן בפרוטרוט את כל העדויות והראיות, וכאמור מגיע למסקנה הפוכה מזו של דראל:

"מסקנתו של בית משפט קמא בדבר התרשלותו של פרידמן, התבססה על ניתוח בלתי ממצה של פעולות ההכנה בהן נקטו פרידמן ומיכאלי בהגיעם לצידו המערבי של המפעל. בפרט, ניתוח זה נעדר התייחסות לפריסת הסולם, משיכת קו הקצף והעברתו באמצעות הסולם ממיכאלי לפרידמן. חסר זה הוביל את בית המשפט להסיק מסקנה שגויה לגבי לוחות הזמנים ולגבי המצב שבו פרידמן היה נתון בשעה שעמד בחצר, בבחינת טעות נגררת. בנוסף לכך, הנחתו של בית המשפט לגבי אי-התפשטות האש באותן דקות, אף היא מוקשית ואינה מתיישבת עם חומר הראיות.

"בית המשפט הסיק אפוא מסקנה שגויה - ולפיה פרידמן עמד בחצר במשך שתיים עד ארבע דקות (00:08-00:07 עד 00:11-00:10) עם קו הקצף בידו, ללא מעש, מול אש שממדיה נותרו קטנים, מבלי שנקף אצבע לכיבויה. על בסיס מצע עובדתי שגוי זה, שמקורו בהיפותזה שהוצגה לעדים, העידו המומחים ועדים נוספים כי פרידמן פעל שלא כשורה, ובהסתמך על עדותם, בית משפט קמא קבע כי פרידמן התרשל.

"דא עקא, כפי שהוסבר, התזה לפיה פרידמן עמד בחצר ללא מעש במשך מספר דקות בשעה שקו הקצף בידו, אינה תואמת את התמונה העובדתית המלאה הנשקפת מחומר הראיות. תמונה זו מלמדת כי פרידמן ומיכאלי פעלו במהירות מיד עם הגיעם לזירה, תוך נקיטת פעולות הכנה על-ידי מיכאלי; כי פרידמן אחז בקו הקצף בסביבות השעה 00:09, למשך מספר שניות, בעת שמשך אותו פנימה אל תוך החצר; וכי במקביל לכך האש התפשטה במהירות רבה, מה שהוביל את פרידמן להימלט לצידו המזרחי של המפעל תוך שהוא מורה למיכאלי להזיז את הכבאית מזרחה.

"בהינתן החסר הטמון בניתוחו של בית משפט קמא, ובהינתן שהתמונה העובדתית המלאה הנשקפת מחומר הראיות אינה מתיישבת עם התרחיש שאומץ לגבי התנהלותו של פרידמן ולגבי מצב האש, הרי שנשמט הבסיס תחת מסקנתו של בית משפט קמא בדבר התרשלותו של פרידמן".

עמית מוסיף, כי בפסק דינו של דראל קיים חוסר היגיון הבולט מיד לעין: "מה לו לפרידמן - מפקד צוות כבאים, שזה עתה טיפס חיש מהר 'כמו פנתר', ללא סולם, לתוך חצר שמתפשטת בה אש, בה מוחזקים חומרים דליקים ומסוכנים בכמויות גדולות - לעמוד בחוסר מעש במשך מספר דקות, עם קו קצף בידו, מול אש קטנה, מבלי לנקוף אצבע כדי לכבות את האש?... קשה להלום כי פרידמן נכנס לשיתוק ולקיפאון נוכח פני אש קטנה שניתן להשתלט עליה, בניגוד גמור לכל הכשרתו וניסיונו היום-יומי, שלא לדבר על הפעולות שעשה קודם לכן, שמעידות דווקא על חתירה למגע".

עמית מוסיף, כי אין זה סביר שכאשר הגיעו פרידמן ומיכאלי למפעל, הייתה האש בגודל של 3X3X3 מטרים בלבד, כפי שמצא דראל - וזאת בהתחשב בממדיה לאחר דקות ספורות; קרוב לוודאי שהיא הייתה גדולה בהרבה. לדבריו, החלטתו של פרידמן לנוע אל צידו השני של המפעל הייתה סבירה ואף הצילה את חייו ואת חיי שומר המפעל, לנוכח התפשטות האש שתי דקות לאחר מכן. הישארותו במקום, אם היה עושה זאת, היא שהייתה חסרת סבירות. עמית מדגיש:

"הכבאי אינו מכונה. אין הוא מבצע פעולה טכנית גרידא. פעמים רבות עליו להפעיל שיקול דעת ולבחור באפיק הפעולה המתאים ביותר. לא אחת, נדרש הכבאי לקבל החלטות הרות גורל בתוך שניות, בשעה שהוא ואחרים ניצבים אל מול סכנת חיים. לשם כך מוקנה לו מתחם של שיקול דעת, ובבוא בית המשפט להעביר את התנהלותו של הכבאי תחת שבט ביקורתו, באזמל מנתחים וביישוב הדעת, חובה עליו ליתן דעתו על הנסיבות שבהן נאלץ הכבאי לקבל החלטות ולבצע את מלאכתו. על בית המשפט לקחת בחשבון את מכלול התנאים שבהם נאלץ הכבאי לפעול, בכללם הסיכון שעמד מנגד, הזמן שעמד לרשות הכבאי לשקול את הדברים ולקבל החלטה, ותנאי חוסר הוודאות שאפפו את הזירה".

עוד אומר עמית כי אם היה מוצא שהכבאים התרשלו - היה מטיל אשם תורם על דנבר, בשל אופן איחסון החומרים הדליקים. הוא דוחה את קביעתו של דראל לפיה לא היה אשם תורם ומעיר, כי נראה שהיא הסתמכה על תפיסה מיושנת בדיני הנזיקין, שאינה תקפה מזה עשרות שנים.

דנבר חויבה בתשלום הוצאות בסך 60,000 שקל, וחברת הפניקס שביטחה אותה - בהוצאות בסך 30,000 שקל. השופטים ניל הנדל ואלכס שטיין הסכימו עם עמית. את המדינה ייצגה עו"ד אפרת ברנר, את דנבר ובעליה (ברוך קוגן ויוליה בלן) ייצגו עוה"ד חני ברוך-אילון, אלישע אטיאס ואיל שילה, ואת הפניקס ואיילון - עוה"ד נטע היכל ויובל ראובינוף.