אין שחר לטענה, לפיה שואפים לאפס סיכויי הזיכוי של נאשם בתיק רצח הכופר בעבירה. כך קובע סגן נשיא בית המשפט המחוזי מרכז, מנחם פינקלשטיין, בבדיקה אמפירית של עשרות תיקים שנוהלו בפני ההרכב שבראשותו.

פינקלשטיין - לשעבר הפרקליט הצבאי הראשי - עומד מזה עשר שנים בראש אחד משני הרכבי הפשע החמור במחוזי מרכז. בתקופה זו דן ההרכב ב-62 תיקים בהם הואשמו 83 בני אדם בעבירת רצח בכוונה תחילה, שהעונש המחויב עליה - עד ינואר השנה - היה מאסר עולם. פינקלשטיין מפרסם את עיקרי ממצאיו בגיליון החדש של "עלון השופטים", ואומר שהוא מכין מאמר מפורט שיציג אותם בהרחבה. בכל התיקים ישבה לצידו ליאורה ברודי; ברובם היה חבר בהרכב רמי אמיר; יתר השופטים בהרכב היו מאיר יפרח ועופר גרוסקופף (כיום בעליון).

מבין 83 הנאשמים, ניתנו פסקי דין לגבי 77 (האחרים נפטרו או הוכרו כבלתי כשירים לעמוד לדין). לגבי 53 נאשמים הושגו הסדרי טיעון - שיעור נמוך מן המקובל (30%), ופינקלשטיין מסביר זאת בחומרת העבירה ובעונש החובה של מאסר עולם שהיה קבוע בצידה. מחקרו של פינקלשטיין ייחודי בכך שהוא מראה - בניגוד לסטטיסטיקות הכלליות הרגילות - שגם הסדרי הטיעון משמעותם לעיתים זיכוי מלא או כמעט מלא מאישום הרצח.

לגבי 13 מן הנאשמים הושג הסדר לאחר שמיעה מלאה או חלקית של ההוכחות, והם הורשעו בעבירות קלות בהרבה וממילא נדונו לעונשים קלים בהרבה. לדברי פינקלשטיין, בפועל מדובר במעין-זיכוי או בהכרעה הקרובה מאוד לזיכוי. העונש הממוצע בהסדרים אלו היה 53 חודשי מאסר - לעומת מאסר עולם (שהוא לרוב 30 שנות מאסר) בגין כתב האישום המקורי.

חמישה נאשמים הורשעו בהסדרי טיעון לפני שמיעת ההוכחות, כאשר הפרקליטות ויתרה על האישום ברצח. פינקלשטיין מעיר: "יש מקום, מטבע הדברים, לתהות על שיקול הדעת שהביא את המאשימה מלכתחילה להאשים את הנאשם בעבירת הרצח". בכל המקרים הללו הסכימה הפרקליטות להרשיע את הנאשמים בעבירות קלות בהרבה, והעונש הממוצע שהוטל עליהם היה שלוש שנות מאסר בלבד - עשירית מעונש החובה דאז על רצח.

23 נאשמים הורשעו בהריגה במסגרת הסדרי טיעון שהושגו לאחר שמיעת ההוכחות. קבוצה זו נחלקת לשתי קבוצות-משנה: 16 שבעניינם עלו קשיים ראייתיים משמעותיים, עליהם הצביע לעיתים בית המשפט; ושבעה שהסכימו למאסר של למעלה מ-20 שנה ולרוב גם לתשלום פיצוי גבוה למשפחת הקורבן (שניים נוספים הגיעו להסדרים דומים לפני שלב ההוכחות). ולבסוף: 12 נאשמים עימם נחתמו לפני שלב ההוכחות הסדרי טיעון על עבירת הריגה.

16 נאשמים ניהלו את המשפט עד תומו וניתנו לגביהם הכרעות דין מלאות. עשרה מהם הורשעו ברצח ונדונו למאסר עולם; שניים הורשעו בהריגה במקום ברצח; וארבעה זוכו. לדברי פינקלשטיין, לנתונים אלו יש לצרף את הסדרי הטיעון, שכאמור ברובם הביאו להרשעות בעבירות קלות בהרבה מעבירת הרצח שיוחסה לנאשמים בכתבי האישום המקוריים. רק 21 מבין 83 הנאשמים נדונו בסופו של דבר למאסר עולם.

השורה התחתונה היא, ש-57 נאשמים כפרו באישומי הרצח עם תחילת משפטיהם; 23 מתוכם זוכו (לחלוטין או כמעט לחלוטין) מעבירה זו - דהיינו שיעור גבוה במיוחד של 40%. פינקלשטיין מסכם באומרו, כי "לגבי משמיעי הטענה - ויש כאלה - שאין סיכוי אמיתי לנאשם הכופר במיוחס לו [בתיקי רצח], באים ממצאים אלה וטופחים על פניהם". לכן, הוא קובע, "יש מקום לתהות שמא לא בכל המקרים שבהם החליטה המאשימה על העמדתו לדין של נאשם בעבירת רצח - היה אומנם מקום לכך".