נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר, הלך לעולמו (יום ו', 18.10.19) בגיל 94. שמגר היה נשיא בית המשפט בשנים 1995-1983, כיהן כשופט בו מאז 1975, ולפני כן היה היועץ המשפטי לממשלה בשנים 1975-1968. הוא זכה לכבוד רב מכל גוני הקשת הציבורית, הפוליטית והמשפטית. ארונו יוצב בבית המשפט העליון ביום שלישי הבא (22.10.19) וההלוויה תתקיים בחוג המשפחה בבית העלמין גבעת שאול.

שמגר נולד בדנציג, עלה ארצה ב-1939, למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ומשפטים בבית הספר המנדטורי למשפטים ואחר כך בלונדון. שמגר שירת בפלמ"ח ולאחר מכן באצ"ל, נתפס בידי הבריטים, הוגלה לאפריקה והמשיך את לימודי המשפטים בהתכתבות במחנה המעצר. הוא חזר ארצה עם קום המדינה.

שמגר התגייס לצה"ל ומלחמת העצמאות שירת בירושלים. לאחר המלחמה סיים את לימודיו במשפטים ובשנת 1950 שב לצבא לשרת בפרקליטות. בשנת 1956 מונה לסגן הפרקליט הצבאי הראשי וב-1961 מונה לתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי. בתפקידו זה עיצב שמגר את התשתית המשפטית של הממשל הצבאי ביהודה ושומרון וחבל עזה לאחר מלחמת ששת הימים, והניח את היסודות לניהול יו"ש עד היום. לאחר סיום שירותו בצה"ל מונה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ובין היתר עסק בפרשות השחיתות הגדולות של תחילת שנות ה-70.

פסק דין בנק המזרחי

שמגר היה מאבות המהפכה החוקתית בבית המשפט העליון, למרות שזו מיוחסת בעיקר ליורשו, אהרן ברק. פסק הדין בו קבע לראשונה בית המשפט העליון שבסמכותו לבטל חוקים מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחרותו - פסק דין בנק המזרחי - נכתב בין היתר בידי שמגר, ואף נעשה מאמץ לסיימו לפני שיסתיימו שלושת החודשים שלאחר פרישתו. שמגר קבע כבר ב-1985: "קיומה של הביקורת השיפוטית על חוקיות פעולתה של כל רשות היא תנאי יסודי לשלטון החוק, ואשר מבחינתו ההפרדה בין הרשויות אינה מתבטאת בסגירת הדרך בפני הביקורת השיפוטית". עם זאת, שמגר ציין בפסק דין בנק המזרחי, כי זכויות היסוד היו חלק מן המשפט הישראלי כבר מהקמת המדינה.

לצד זאת הדגיש שמגר באותו פסק דין: "הסמכות ליצור חוקה היא בידי העם. קביעה זו נובעת מן האימוץ של התפיסה, כי הריבונות שוכנת בעם. החקירה החוקתית היא פרי החלטתו של העם באמצעות נציגתו – הכנסת הריבונית". הוא גם עמד על מתן זכות הגישה לערכאות, לצד חובתן של הרשויות לשמוע מראש את מי שעלול להיפגע משמעותית מפעולותיהן.

לגבי יהודה ושומרון, אימץ למעשה שמגר בפסיקתו את הנהלים שקבע בתפקידו כפצ"ר, ועמד על סמכותו של המפקד הצבאי כזו המחליפה את הסמכות האזרחית בתחומי הקו הירוק. עוד קבע, כי ניתן להשתמש במעצר מינהלי רק כאמצעי למנוע סכנה צפויה. לצד זאת אמר, כי כללי המשפט הבינלאומי הופכים לחלק משיטת המשפט הישראלית רק אם אומצו בחקיקה.

חופש הביטוי וחיסיון עיתונאי

עוד בלט שמגר בשמירתו על חופש הביטוי והעניק לו הגנה בתנאי שהדברים נאמרו בתום לב, גם אם היו שגויים. בנושא זה פסק: "חירות הביטוי היא תנאי מוקדם לקיומה של הדמוקרטיה ולפעולתה התקינה. השמעת הדעות החופשיות והחלפת הדעות הבלתי-מוגבלת בין איש לרעהו הן בגדר תנאי שאין בלעדיו לקיומו של המשטר המדינה והחברתי". בפסק דין אחר קבע: "דמוקרטיה אמיתית וחירות הביטוי חד הן". מעמד דומה העניק שמגר לחופש ההתאגדות, שהוא "תנאי שאין בלעדיו לקיומה של הדמוקרטיה".

שמגר גם היה השופט שהכיר בחיסיון עיתונאי, שלא נקבע בחקיקה, אך פסיקתו בנושא הפכה למוסכמת יסוד. שמגר היה מהשופטים שקבעו את חזקת השיתוף בנכסיהם של בני זוג אשר נצברו בחייהם המשותפים, גם אם לא נרשמו על שם שניהם (הלכת בבלי). הוא גם היה חבר בהרכב שקבע את הלכת "חניון חיפה", לפיה דיון בגלגול שלישי יהיה רק כאשר מדובר בשאלה עקרונית או בחשש מהותי לעיוות צדק. בתחום האזרחי קבע שמגר, כי זכותו ואף חובתו של היועץ בתחום המס לכלכל את צעדיו, כך שהנישום ישלם את המס המינימלי האפשרי במסגרת החוק.

בתחום הפלילי עמד שמגר בראש ההרכב המורחב שקיבל את ערעורו של ג'ון דמיאניוק וזיכה אותו מחמת הספק מאשמת היותו "איוון האיום" ממחנה טרבלינקה; מאוחר יותר אמר שמגר, כי הספק ממשיך לכרסם בו. הוא גם קבע, בקבלו את הערעור על זיכויים של הנאשמים באונס בקיבוץ שמרת, כי אין צורך בהתנגדות מפורשת של האישה כדי שבעילתה תיחשב לאונס, אלא די בכך שלא הסכימה לקיום היחסים. באותו פסק דין גם קבע שמגר את הכלל, לפיו יש להכיר בכך שלעיתים קורבנות אונס מתלוננות רק לאחר זמן רב. שמגר גם היה בין קובעי העיקרון, לפיו ככלל יכבד בית המשפט הסדרי טיעון. עוד קבע שמגר, כי החנינה שמעניק נשיא המדינה איננה חלק מההליך המשפטי, אלא מהווה הפעלה של מידת הרחמים בנסיבות יוצאות דופן.

על מלאכת השפיטה אמר שמגר, כי הפסיקה היא העומדת במרכזה. הוא גם הדגיש את חובתם של בתי המשפט לתת מנעה לשאלות חדשות המוצגות להם, ובמידת הצורך - אך לבחון מחדש את פסיקתם הקודמת. לצד זאת קבע, כי בית המשפט יעסוק רק בשאלות מעשיות ולא בסוגיות אקדמיות ותיאורטיות. הוא גם הסתייג ממתן עדיפות למהירות ההכרעה על פני קיומו של דין צדק. עוד אמר: "שאיפת המשפט האזרחי היא מילוי הציפיות הסבירות של הצדדים".

בזמן כהונתו בבית המשפט העליון ולאחר פרישתו עמד שמגר בראש מספר ועדות חקירה ממלכתיות וועדות ציבוריות, כולל בעקבות הטבח במערת המכפלה, רצח יצחק רבין, מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה והפגיעה בחיילי צה"ל שהתאמנו בנחל הקישון. ב־1996 הוענק לו פרס ישראל למפעל חיים. שמגר היה פעיל והופיע באירועים ציבוריים עד השנתיים האחרונות, בהן הורע בהדרגה מצב בריאותו - אם כי הוא נשאר בביתו והמשיך לקבל אורחים.