עו"ד ישי בית-און פעל ככונס נכסים למרות שלא מונה לתפקיד זה, פעל ברשלנות מול רוכשי הנכס, מסר דיווחים לא נכונים לבנק הבינלאומי, פעל בניגוד לדין ועדותו בבית המשפט לא הייתה מהימנה. כך קובעת שופטת בית משפט השלום בבאר שבע, נעם חת-מקוב.
שמעון אזולאי ומלכה אזולאי תבעו מבית-און ומהבנק 730,000 שקל, בטענה לנזקים שנגרמו להם בעת שניסו לרכוש שני נכסים בבאר שבע. הנכסים שועבדו לבנק בשנת 2003 כחלק מהסכם עם שני חייבים, שנערך בידי בית-און שייצג אז את הבינלאומי. בשנת 2009 הוציא בית-און את הנכסים למכירה, ואזולאי סיכמו איתו על רכישתם ב-120,000 שקל.
ואולם, המכירה לא התממשה. תחילה התברר, כי בית-און לא היה הכונס ולא היה רשאי למכור אותם. בהמשך הועברו הנכסים לטיפולו של עורך דין אחר, כחלק מניתוק הקשר בין בית-און לבין הבנק, ואז התברר שזכויותיהם של החייבים בנכסים אינן רשומות. הכסף הוחזר לאזולאי, אך הם טענו שנגרמו להם נזקים כבדים.
חת-מקוב קובעת תחילה (16.9.19), כי בניגוד לעמדתו של בית-און - ניתן להגיש תביעה אישית נגדו, שכן הוא לא היה בעל תפקיד מטעם בית המשפט בטיפולו בנכסים אלו. במרכז פסק הדין קובעת חת-מקוב, כי בית-און התרשל כלפי אזולאי: הוא פעל (בטעות) בחוסר סמכות ולא היה רשאי למכור את הנכסים, ולא בדק את הזכויות בהם והשעבודים עליהם. הוא ידע על הפגמים כבר בשנת 2004, אך למרות זאת לא התריע על כך בפני אזולאי. לא מדובר בטעות טכנית קלה, כפי שהציג בית-און את הדברים, אלא ברשלנות - מדגישה חת-מקוב.
חת-מקוב מטילה אחריות גם על הבנק, אשר כבר ב-2005 הפסיק להעביר אליו תיקים בשל חוסר שביעות רצון. הותרתו של בית-און בתפקידו בנוגע לנכסים אלו עד 2009, בלא להפעיל עליו בקרה, אפשרה את הנזק שנגרם לאזולאי. בית-און מצידו מסר לבנק דיווחים לא נכונים וקיבל את התמורה בחשבון הבנק הפרטי של עו"ד דקלה ורסנו ממשרדו - "מעשים מכוונים שנעשו שלא כדין". הבנק אינו נושא באחריות למעשים אלו, אלא לכך שהנכסים לא היו רשומים כהלכה - וזו הייתה עילת הנזק העיקרית לאזולאי.
בחלוקת האחריות בין בית-און לבין הבנק קבעה חת-מקוב, כי בית-און נושא ב-80% והבנק ב-20%. אולם היא קיבלה את הודעת צד ג' של הבנק והטילה על בית-און את מלוא האחריות (למעט אשם תורם של 10% שהטילה על אזולאי), בנימוק שהוא נהג כלפי הבינלאומי ברשלנות ובחוסר תום לב, תוך הפרת חובת הזהירות וחריגה מהרשאה - לעיתים בצורה מכוונת. חת-מקוב דחתה את טענתו של בית-און, כאילו הבנק ידע על כל מהלכיו ואת נסיונו להתנער מאחריותו להסכם הפשרה עם החייבים המקוריים.
חת-מקוב מוסיפה: "בית-און בעדותו בפני, הקפיד לחמוק מכל שאלה שהכבידה עליו ולא הקפיד לדייק בדבריו והדבר משליך על מהימנותו". תצהירו היה "רווי אי-דיוקים" והוא "הותיר רושם בלתי מהימן בתצהירו, בפניות שונות שלו לבנק ובעדותו, ואף בשל כך לא ניתן היה לקבל את גרסתו לטעויות שונות
בתום לב, גרסה אשר נסמכה בעיקר על עדותו שלו".
בפיה של חת-מקוב ביקורת חריפה גם על ורסנו, אשר "הותירה רושם בלתי מהימן. ורסנו גילתה זיכרון סלקטיבי. היו סוגיות שזכרה היטב והיו סוגיות שלא זכרה כלל או רק במעורפל, ולא ניתן היה שלא לחוש, כי תודרכה בעניינים מסוימים ועל כן חזרה עליהם בעדותה, בעוד שלגבי עניינים אחרים לא זכרה דבר".
מבחינת סכום התביעה, פסקה חת-מקוב לאזולאי 44,000 שקל בלבד - בעיקר פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה להם. בית-און ישלם לאזולאי הוצאות בסך 15,000 שקל, ולבנק - 10,000 שקל. את אזולאי ייצגו עוה"ד מירב מחלב ואוריאל מישור, ואת הבנק - עו"ד יונתן סונדרס.