סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב,
יהודית שבח, מותחת ביקורת חריפה על עוה"ד
עמית חדד ו
נועה מילשטיין בתיק בו ייצגו את חברה קדישא פתח תקוה. השניים הם גם מעורכי דינו של ראש הממשלה,
בנימין נתניהו.
עו"ד שמואל לינצר תבע מהחברה קדישא שכר טירחה על ייצוגה במהלכים שהובילו להוספת 100 דונם לבית העלמין ירקון שהיא מנהלת. לינצר קיבל 750,000 שקל, וטען שהוא זכאי ל-1.7 מיליון דולר נוספים. המחלוקת הועברה לבוררות בפני הרב מנחם שפרן, מחשובי דייני הממונות במגזר החרדי. הוא פסק, כי לינצר זכאי לתוספת תשלום על 60 דונם והורה למנות שמאי שיעריך את שווי הקרקע - למרות שהצדדים הסכימו כבר קודם על שמאי, אשר העריך אותה ב-135,000 דולר לדונם.
השמאי המכריע קבע שהשווי הוא 100,000 דולר לדונם. בפסק נוסף קבע הרב שפרן את סכום ההוצאות שתשלם החברה קדישא ללינצר. לינצר ביקש מבית המשפט לבטל בעיקר את הקביעה לגבי שווי הקרקע; הוא הסכים עם הקביעה לפיה יקבל תשלום לפי 60 דונם בלבד ועם הקביעה לגבי סכום ההוצאות. שבח אישרה (3.11.19) את חלקי פסק הבוררות כפי שביקש לינצר, דחתה את בקשתו להסתמך על שווי הקרקע הגבוה יותר והורתה לרב שפרן לקבוע האם לינצר זכאי לתשלומים נוספים להם טען.
ביקורתה של שבח על החברה קדישא ועל חדד ומילשטיין מובעת, בצורה חריגה מאוד, כבר בפסקה הפותחת של פסק הדין: "החברה קדישא פתח תקוה 'מוציאה את נשמתו' של המבקש בדרך לקבלת שכר הטרחה המגיע לו ממנה לפי הסכם שכר הטרחה שנכרת ביניהם לפני שני עשורים. כך נהגה מאז הוקצתה לה תוספת הקרקע של 100 הדונמים לבית העלמין ירקון שבפתח תקוה, כך נהגה במהלך הבוררות שנוהלה ע"י הבורר הרב שפרן בה בוררה תביעת המבקש לתשלום שכרו והוצאותיו, וכזאת עשתה גם באותם הימים שבין הדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 23.10.2019 לבין מועד מתן פסק הדין". היא אף מכנה התנהגות זו "התרגילים של חברה קדישא".
שבח אומרת, כי החברה קדישא התנערה מחוות דעתו של השמאי עליו הסתמך לינצר, למרות שהסכימה לשכור אותו, והתחמקה במשך 16 חודשים ממינוי השמאי המכריע שאמור היה להתמנות תוך 20 יום.
שבח גם מציינת אירוע חריג שבמרכזו עמד חדד עצמו. בדיון בפניה הוא שינה חזית: בטיעונים בכתב אמר שהבוררות הסתיימה, ואילו בעל-פה "העלה מן האוב את הדרישה הישנה לחקור את השמאי". בסיום אותו דיון נרשם בפרוטוקול מפיו של חדד: "אנחנו מבקשים לחקור את השמאי".
שעות אחדות לאחר מכן הגיש חדד בקשה לשינוי הפרוטוקול, בטענה שאמר "אנחנו מבקשים לחקור את המבקש [לינצר]". שבח משיבה: "בקשת החברה לא נתמכה בתצהיר המאמת את אדנה המפוקפק. הדעת נותנת שאיש מבאי-כוחה לא הרחיק לכת עד כדי כך". היא דחתה בו במקום את הבקשה, באומרה שאינה זוכרת אמירה כזו, שבקשה כזו הייתה אמורה לעלות כבר בתחילת הדיון, ושהיא הייתה נדחית מיד בשל האיחור בהעלאתה.
"אבל בכך לא תמה הסאגה", ממשיכה שבח. בתום הדיון היא העלתה הצעת פשרה, לינצר נענה במקום וחדד הבטיח לענות באותו יום. אבל למחרת ביקש חדד ארכה של שבוע, בנימוק שיש להביא את ההצעה לאסיפה הכללית של העמותה. אלא ששבח קובעת: "הוברר שהארכה שנתבקשה נועדה למטרה אחרת". במקום לדווח לבית המשפט על תוצאותיה של אותה אסיפה, מסר חדד שהחברה קדישא פנתה לרב שפרן בבקשה שיזמן לעדות את השמאי המכריע. בקשה זו הוגשה באמצעות הטוענים הרבניים משה מיטלמן וחנניה נאור, אשר יצרו בפני הרב שפרן את הרושם כאילו שבח מתחה ביקורת על כך שלא זימן את השמאי לעדות.
שבח אומרת, בלי לקבוע מי מבין באי-כוחה של החברה קדישא אחראי למעשה פסול זה: "איש לא הסמיך את החברה או מי מטעמה למסור לבורר (במובחן מהמצאת פרוטוקול הדיון) את התרשמות בית המשפט מאופן ניהולו את הבוררות, ודאי לא פרפראזה מעוותת לדברי בית המשפט והקשרם, ממנה אמור היה הבורר להסיק הנחיה שלא ניתנה כלל. משבית משפט הביע את דעתו כי הבוררות נסתיימה זה מכבר, גם אין מקום להיגד 'הבוררת נמשכת' בזמן הווה [שהופיע בפנייה לרב שפרן]. העברת מסר לבורר ממנו אמור היה להבין כי בית המשפט מצפה ממנו לקבוע דיון דחוף לחקירת המומחה - הינה מעשה שלא ייעשה. חוששני שזה מראה פניו של ניסיון לשבש הליך משפטי".