לחנך לערכים או להכשיר עובדים? דילמת החינוך

תחילה עלינו להגדיר את התוכן החינוכי (ערכים, התנהגות וידע) שעל כל מערכת חינוך להיות מחויבת אליו. הגלובליזציה וחדירת הפרספקטיבה הרב-תרבותית הותירו מערכות חינוך רבות מגששות אחר כיוון, כי בעידן של רב-תרבותיות והגירה, דיבור על ערכים ונורמות אחידים הולך ונעשה קשה. החשיבות הרבה שחברות מודרניות מייחסות להצלחה חומרית הגדילה את המשקל שמיוחס להצטיינות בלימודים, על חשבון תפקיד החִברות בחינוך. במדינות רבות מתנהל ויכוח ציבורי בשאלה אם תפקיד מערכת החינוך הוא להעביר תוכן אידיאולוגי, תרבותי ופוליטי, או שדי אם תצייד את בוגרי בית הספר בכלים הדרושים להפכם לאזרחים היכולים לתרום תרומה כלכלית לחברה.

במדינות רבות מתמקד הוויכוח בשאלה מהם נושאי הליבה שעל כל תלמיד ללמוד. ויכוח זה משקף את חילוקי הדעות הפוליטיים, התרבותיים והחברתיים בין קבוצות שונות בחברה. חילוקי דעות אלה מסמנים את המעבר מההשקפה שמטרת החינוך היא חִברות התלמידים למען הפיכתם לאזרחים אחראים ונאמנים לערכי ארצם, להשקפה שמטרת החינוך היא לייצר כוח עבודה מיומן שיממש את פוטנציאל המדינה לפיתוח טכנולוגי ולצמיחה כלכלית. גישה אחרונה זו מתייחסת אל החינוך כהשקעה כלכלית של ההורים ושל המדינה. משום כך היא שמה את הדגש על למידה ועל


תארים ותעודות, מתוך אמונה שיאפשרו לפרטים להגדיל את הכנסתם ולשפר בתוך כך את איכות חייהם ואת מעמדם החברתי.

האם מבחנים בינלאומיים כגון PISA (Program for International Student Assessment) או TIMSS (Trends in International Mathematics and Social Studies) הם המדד העליון להערכת הצלחה במערכת החינוך? האם בחינות בגרות הן מדד טוב יותר? לא. במקרה הטוב הן משקפות את הידע שנרכש בבית הספר. אבל בתקופה הדינמית שבה אנו חיים, האם די בכך? שוב, התשובה היא 'לא'.

בחברה גלובלית שאלת הזהות הופכת מכרעת, ומערכת החינוך היא אחד המוסדות האחראים לחיזוק הזהות המקומית מחד-גיסא ולהעברתה לדור הצעיר מאידך-גיסא. אכן, זהות מבוססת על ידיעת היסטוריה, ספרות, מוזיקה וכיו"ב, אבל היא הרבה יותר מזה, ולעולם אי-אפשר להשתיתה על מדד כלכלי, תחרותי והשוואתי.

יתר על כן, הידע מעולם לא היה כה דינמי, והוא מתפתח בקצב מהיר, כפי שתואר בנייר עמדה אחר על מגמות-על בחקר המדע במאה העשרים ואחת. במוקדם או במאוחר הכול יגיעו לסף הבורות האינטליגנטית: היכולת לדעת מה איננו יודעים וההכרה בבורותנו. אבל האם נהיה אינטליגנטיים מספיק כדי לרצות לחקור? משום כך, אולי המדד להצלחת מערכת חינוך הוא שיעור הממשיכים ללמוד והחוקרים דרך קבע את הלא-ידוע.

האתגר נעשה גדול אף יותר כשאנו לוקחים בחשבון שאנו מתמודדים בו-זמנית עם לחצי זהות גלובלית לא ברורה ועם הלחץ לשמור על זהות לוקלית ספציפית, תהליך שעשוי להוביל ליצירת זהות 'גלוקלית'.

פרנסיס פוקויאמה טוען כי האמון, כמו הון חברתי, הוא ערך חברתי היוצר שגשוג. סטפן נאק ופיליפ קיפר מחזקים את טיעונו בהדגמה אמפירית המראה שאמון ונורמות אזרחיות חזקים יותר במדינות המתברכות בהכנסות גבוהות יותר ושוויוניות יותר, ובמוסדות המרסנים התנהגות טורפנית של מנכ"לים, ובמדינות שאוכלוסיותיהן משכילות יותר והומוגניות יותר אתנית.

הקצב המרשים של התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות יצר פער עצום בין התפתחויות אלה לתגובות האתיות להן. הטכנולוגיה מאפשרת לנו לעשות דברים המסכנים אחרים ושמוסריותם מפוקפקת. עלינו לרסן את עצמנו לבל נשתמש במלוא הפוטנציאל של הטכנולוגיה. בעידן הפוסט-מודרני, כאשר הכול נחשב יחסי, החינוך האתי נעשה חיוני. האם הדבר משתקף דיו במערכת החינוך? קשה להבחין בו במבחנים בינלאומיים.

סֵר מייקל בַּרְבֵּר, בהרצאתו המבריקה בכנס ון ליר לחינוך, סיכם את המושג "מחונך היטב" כדלהלן:

מחונך היטב = א(י+ח+מ)
well-educated=E(K+T+L)

האות יו"ד במשוואה מייצגת ידע. אין תמימות דעים בשאלה אם הידע חשוב בעולם המשתנה במהירות. למען האמת, השאלה מגוחכת. כל ילד זקוק לידע נרחב: ללמוד לכתוב ולקרוא היטב, לחשב במיומנות, לשלוט ביסודות המדע, בתמצית ההיסטוריה של מדינתו, וכו'.

אבל הידע מוגבל, והוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. הואיל והמפתח לעתיד הוא להעצים את כולם, עלינו ללכת רחוק יותר. ילדים וצעירים גם צריכים ללמוד איך להשיג עוד ידע, לחבר פיסות בלתי מחוברות לכאורה של ידע, ואף לייצר אותו.

לכן אחרי היו"ד במשוואה באה חי"ת. החי"ת מסמלת חשיבה. החשיבה יכולה להיות הן מופשטת הן מעשית. ילדים צריכים להבין את אופני החשיבה השונים המתאימים לתחומים שונים – היחס לראיות במדע ובהיסטוריה, למשל. אך לבסוף עליהם גם ללמוד להשתמש בדמיונם ולחקור את מרחביו הרחוקים ביותר.

ואולם אין די בידע פלוס חשיבה. יש משהו חמקמק אף יותר שלו השפעה מכרעת. זוהי המ"ם במשוואה המסמלת מנהיגות.



יש סיבות רבות מדוע המנהיגות חשובה יותר כיום מאי-פעם. הראשונה היא שמהירות קבלת ההחלטות גברה, כתוצאה ממהירות הצמיחה הכלכלית והתמורה הטכנולוגית. הסיבה השנייה היא שהתרחב טווח הנושאים הדורש החלטות. הסיבה השלישית עמוקה אף יותר, כבר אי-אפשר לקבל החלטות ברמת הממשלה והארגונים הגדולים בלבד, ולעתים תכופות ההחלטות מקומיות ואף אישיות. למשל, הממשלה יכולה ליצור מסגרת אתית להנדסה גנטית, מה שידוע בשם 'תינוקות לפי הזמנה', ואולם אנשים פרטיים הם אלה שבסופו של דבר יצטרכו לקבל החלטות בעניין. אשר לחינוך, ילדים וצעירים זקוקים להזדמנויות ללמוד להנהיג, לקבל אחריות, ובמילים אחרות, להתנסות באופנים שונים של קבלת החלטות.

מדוע אם כן יש אל"ף מחוץ לסוגריים? האל"ף מסמלת בסיס אתי. לא הכול 'יחסי'. יש שאלות של מוסר שבהן תלויה בסופו של דבר איכות החיים – ואולי החיים עצמם.

חמש שאלות מפתח יעזרו לנו לבדוק את סוגיית התוכן החינוכי:
1. האם יש מדיניות ברורה בנוגע לתוכן החינוכי שעל בוגר להשיגו?
2. האם צריך להיות תוכן חינוכי אחיד שעל כל התלמידים לשלוט בו כדי לסיים את לימודיהם?
3. אם כן, האם אפשר בכלל להגדיר תוכן חינוכי מקובל ודומה שעל כל הבוגרים לשלוט בו?
4. מה צריך תוכן חינוכי זה להיות?
5. האם אפשר ליישם מדיניות הלכה למעשה בנוגע לתוכן חינוכי?

בעבר הייתה אחת המטרות הראשיות של המדיניות החינוכית לקדם שוויון ואחידות במערכת החינוך על-ידי צמצום הפער בין המרכז (החינוכי, הרוחני, החברתי והגאוגרפי) לפריפריה. כתוצאה מכך רוב הרפורמות שהוצגו, בפרט בישראל, היו אחידות, ויושמו באורח גורף בכל מערכת החינוך. בעקבות חדירתן של השקפות רב-תרבויות ולנוכח הדרישה לתת ביטוי להבדלים בין המרכז לפריפריה, יש היום פחות לגיטימציה ציבורית למדיניות חינוכית החותרת לקדם אחידות כלל-מערכתית. הדרישה להכיר בגיוון הקיים בתוך המערכת ולכבדה הפכה לנחרצת יותר. לפיכך תלויה הצלחתה של מדיניות חינוכית במידה שבה תצליח לגבש תוכניות שיתמרנו בין קבוצות האינטרסים השונות. בזמן שחברות רבות נעשות יותר ויותר הטרוגניות, אתנית ותרבותית, יהיה קשה יותר לגבש מדיניות חינוכית לכידה, וקשה אף יותר ליישמה באורח גורף בכל המגזרים במערכת החינוך.

הניסיון הוכיח שרפורמות חינוכיות גורפות מניבות לעתים קרובות תוצאות חלקיות בלבד, או אפילו נכשלות לגמרי. לפעמים רפורמה כוללת אינה מצדיקה את מחיר יישומה. הדבר נכון לא רק ביחס למחיר הכלכלי, אלא גם ביחס לשחיקת המערכת ולמחירים ישירים וסמויים אחרים. יתרה מזו, ייתכן שעצם השימוש במילה 'רפורמה' מעורר התנגדות בקרב קבוצות אינטרסים שונות, ולכן מעכב את יישום הרפורמות.

נשאלת אפוא השאלה, האם השינוי צריך לבוא באמצעות רפורמות, או דרך שינויים קטנים והדרגתיים ובעזרת חיזוק והעצמה של דרגי השטח במבנה הקיים.

בין רפורמה כוללת מחד-גיסא לשינוי הדרגתי מאידך-גיסא, יש אפשרות שלישית: להציג שינוי בגישת "השלם המערכתי המינימלי" (minimum system whole – MSW), שפירושה להתמקד בתת היחידה הקטנה ביותר בתוך מערכת החינוך כשלם שהשינוי בו עשוי לחולל את ההשפעה הרצויה בכל המערכת, ומכאן להתקדם ליחידה המינימלית הבאה, וכו'. במקרה זה עלינו להגדיר מהם "שלמים מערכתיים מינימליים" ולקבוע לאיזה מהם הסיכוי הטוב ביותר להשפיע על מערכת השינויים שהוא מגלם.

התפיסה הניאו-ליברלית ותהליכי הפרטה שחקו את הרעיון שעל הממשלה לווסת את החינוך. יש הטוענים שעל המדינה להסתפק במימון מערכת החינוך, ולהשאיר להורים את הבחירה בתוכן ובדרכי העברת הידע. פירוש הדבר הוא שהשוק, ולא הממשלה, יקבע את תהליך החינוך. מאחר שמערכת החינוך הציבורית עשויה להפוך למערכת עצמאית (שתמשיך להיות מבוקרת דרך מנגנוני פיקוח ורגולציה של המדינה) ובשלב הבא להתפתח בחלקה לכיוון של חינוך פרטי, מתעוררת שאלת האחריות: האם הקהילה אחראית לניהול המערכת או שזהו עדיין תפקיד הממשלה?

לעתים קרובות מדי אנו משקיעים את מרצנו בשינויים במבנה הארגוני של המערכת, ביזור למשל, ומתעלמים או נמנעים מהתמודדות עם דרך הניהול של המערכת ועם הנחות הניהול הסמויות שלה. יש להדגיש שתי נקודות: מערכת החינוך היא אחת המערכות החברתיות הסבוכות ביותר, היא נעדרת יחסי סיבה-תוצאה ברורים ומכילה יעדים מרובים וסותרים. הידע על תהליך ההבנה והשגת התובנה מעורפל, ואילו בנושא הלמידה ידוע אך מעט (זהו אחד ההסברים מדוע החינוך מאורגן סביב עקרון ההוראה ולא עקרון הלמידה). אף על-פי כן ולמרות מורכבות המערכת, אם נתבונן במערכת החינוך הישראלית, נראה שהיא מנוהלת בביורוקרטיה פשוטה, על-ידי ארגון הירארכי המניח קוויוּת, לולאות פשוטות של משוב, גבולות מערכת וכו'.

אין פלא שלפחות בישראל יש לנו מערכת חינוך המצהירה שהיא חותרת למצוינות ומחויבת לחלשים, אך למעשה התנהלותה ממוצעת.

המציאות המורכבת ורבת הפנים המתפתחת במאה זו אינה מְקִלָּה על ההנהגה החינוכית היום ובעתיד ליישם מדיניות שתעזור למערכות להשתפר ולהתקדם. בשל הסיבות והמשתנים הרבים המעורבים בתהליכים אלה, קשה להגיע לנוסחת קסם שתסיר את כל המכשולים מהשטח.

עלינו להימנע מן הנטייה להמשיך לחבר דוחות, להקים ועדות וליצור סרטי תעודה – תחת עשייה, עשייה מיידית ומרחיקת לכת. בדברים אלו אני מצטרף לעמיתיי (נ' בנבניסטי, מ' ברנדייס, א' בנין, ג' פיינברג, נ' תישבי, מ' תובל וא' ועדיה) שכתבו את נייר העמדה על מגמות-על במדעים, וקורא לניסוח מטרות חינוכיות עדכניות המבוססות על חשיבה חינוכית אסטרטגית: מצע חדש להפיכת סדרי העדיפות שלנו לקווי מדיניות חדשים. מדיניות אסטרטגית מיושמת היטב עשויה לסייע לנו לתת מענה לאתגרים החדשים.