אולי זו אירוניה של הגורל שנדרשו שני עשורים תמימים כדי להחזיר אלינו מן האוב את דמותו המיתולוגית של מי שהטביע יותר מכל אחד אחר את רישומו על שפת העבר והאבר הישראלית. אף שלא נולד בארץ והגיע אליה רק בבגרותו, הפך מהר מאוד מוסיה תהלימזוגר, עולה חדש מפולין, ליותר צבר מצבר. בכתביו הנועזים והייחודיים, כמו גם באורח-חייו, הוא כבש עוד במחציתה השנייה של המאה החולפת את ליבו של כל ישראלי מצוי.
כמו יצחק רבין ומשה דיין כגיבורי-צבא מיתולוגיים; כמו שייקה אופיר כשחקן לדוגמה וכמו שושנה דמארי כזמרת לאומית, הפך גם דן בן-אמוץ, בין לילה, לאגדה בחייו. מאז מחיה הלשון העברית, אליעזר בן-יהודה, לא קם עוד מישהו שהצליח כמוהו להטביע על השפה המתפתחת את רישומו המיוחד.
דן בן-אמוץ היה איש-אשכולות וברוך-כישרונות: גם סאטיריקן, גם סופר, גם פובליציסט, גם איש-רדיו, גם שחקן-קולנוע וגם אמן. אפשר היה לאהוב או לשנוא אותו, כפי שנהגו רבים כלפיו, אבל אי-אפשר היה, בשום פנים ואופן, להתעלם מנוכחותו. קוציו העוקצניים שרטו כל מי שנקרה בדרכו. הוא היה הראשון שהעז לשחוט פרות קדושות, שאיש לפניו לא העז לפגוע בהן. כך נהג במשה דיין משום שהעז להשתלט על אוצרות ארכיאולוגיים לא לו; כך נהג כשבא חשבון עם עורכי העיתונים במדינה, שפרסמו בשקיקה את הגיגיו השנונים רק לאחר שנאבק עימם על "צדקתו הייחודית" לפרסמם, אך נאלץ בסופו של דבר לנדוד מעיתון לעיתון; וכך גם ידע לעלוב היטב במי שהעז לסטור על לחיו. ממש כמו דודו טופז, רק בהבדל גדול אחד: לא באלימות פיזית, כי אם במלל ובהומור שחור. אל העיתונאית-מבקרת הארץ, הדה בושס, הוא לא היסס להתקשר, יום לאחר ש"ירדה" עליו, ולשאול בתמימות: "האם הגעתי לבית בושס" [בית בושת]?
דמות כריזמטית הכריזמה שלו כבשה לא רק נערות תמימות שהתדפקו על דלתו. היא השתלטה באורח מוחלט גם על סגנון שפת העבר והותירה אחריה "מילון עולמי לעברית מדוברת", שאותו חיבר בעזרתה האדיבה של חברתו לפלמ"ח, נתיבה בן-יהודה; והוא ידע גם להשתמש בשפת-אבר, כפי שבאה לידי ביטוי בספריו הקלאסיים, "זיונים זה לא הכל" ו"לא שם זין". אלה קיבלו, לראשונה בארץ, גושפנקה ספרותית ולא פורנוגרפית. ומלבד ספרי הליצנות, הוא גם כתב ספרי הגות, כמו "לזכור ולשכוח", העוסק בהיבט נועז על השואה, שעליו היה מגיע לו, בלי צל של ספק, פרס ישראל לספרות.
לדאבון הלב לא מודע כיום הדור הצעיר הגדל בארץ לדמותו ולכתביו. במידה רבה נושא באחריות לכך העיתונאי והסופר
אמנון דנקנר, רעו הטוב בעבר, שלא היסס לתקוע בו, בערוב ימיו, סכין בגב. היה זה סמוך לגסיסתו של בן-אמוץ ממחלה ממארת. דנקנר הצליח אז לשחד את ליבו של רעהו, לרכוש את אמונו, ולהפוך לביוגרף הייחודי שלו. אבל התוצאה הייתה מרה ונמהרת: הספר שראה אור נשא אופי פורנוגרפי לכל דבר. תואר בו פדופיל סדרתי, ששכב בסיטונות עם קטינות ותואר בו גם קטע שבו קיים, כביכול, כנער, מגע מיני עם אמו-יולדתו - אם שנספתה בשואה ושבנה כלל לא זכה להיפרד ממנה.
הספר עורר רעש אדיר ובזכות הרייטינג הגבוה אכן הוכפש שמו של דן בן-אמוץ לבלי הכר. ספריו, שהפכו מוקצים מחמת מיאוס, נגנזו באחת ואיש לא ההין עוד לעיין בהם. רק עכשיו, במלאת עשרים שנה למותו, היה מי שנזכר לטהר את האווירה העכורה ולפרסם, בצד כתביו הרבים מן העבר, גם מהדורה מחודשת של "ילקוט הכזבים", שאותו כתב במשותף עם רעו הטוב לפלמ"ח, חיים חפר, יבל"א. ואולי זו באמת התשובה הראויה למטח הכזבים שהוטח בדן בן-אמוץ לשווא.