שיטת הבחירות היחסית רובנית הנהוגה בישראל
1, מתקיימת מאז הקמת המדינה. במשך 71 השנים שחלפו, נערכו בה שינויים, מהם מינוריים ומנהלתיים בעיקרם ואחרים עקרוניים יותר כבחירה ישירה של ראש הממשלה. הבעיה עם שינויים אלה היא שלרוב הוחלט לבצעם בעקבות משבר חוקתי או משילותי, שלפתרונו נבחרה אד-הוק שיטה "מקרית", שפתרה זמנית את הבעיה הבוערת וחוללה לאחר מכן משבר קבוע וגדול יותר לאורך זמן. המקרה המוכר ביותר הוא חוק יסוד הממשלה משנת 1992, שהביא לבחירה ישירה של ראש ממשלה, בשנים 1996 ו-1992
2 כאשר האזרחים מצביעים בשני פתקים: אחד לראש הממשלה ושני לרשימת חברי הכנסת. בחירת ראש הממשלה קבעה גם איזו רשימה תעמוד בראש הקואליציה, גם אם לא קבלה את המספר הגדול ביותר של חברי כנסת. על ראש הממשלה הנבחר היה להקים קואליציה המבוססת על
מפלגתו, שאליה צורפו מפלגות נוספות על בסיס של מצע מוסכם ומשותף, כך שהשילוב הקואליציוני כולו יזכה באמון הכנסת. למעשה, בחירת ראש הממשלה קבעה את אופי הממשל ומבנה הקואליציה ולא הגרעין האידאולוגי-פרוגרמתי הקשה המייצג את דעת הגוש הגדול בציבור.