שופט בית המשפט העליון, יוסף אלרון, הפך (יום ב', 30.12.19) ממצאי עובדה של בית המשפט המחוזי בתיק נגד פדופיל שפגע מינית במשך שנים בשלוש בנות משפחה והרשיע אותו. מדובר בהתערבות נדירה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה של הערכאה המבררת, ואלרון מסביר זאת בכך שהמחוזי הסיק מסקנות הפוכות מאלו שעלו מחומר הראיות ואף פסע בנתיב משפטי שגוי.

פסק הדין ניתן בידי בית המשפט המחוזי בחיפה - בראשו עמד אלרון עד מינויו לעליון - בידי הנשיא הנוכחי, רון שפירא, והשופטים אברהם אליקים ותמר נאות-פרי. הוא עוסק באדם שביצע עבירות מין בבתה של אשתו (ואשר חלקן נעשו בשנות ה-80 והתיישנו), בבתה של אותה קורבן ובאחיינית נוספת של אשתו - כולן כאשר היו בנות 12-8. המחוזי זיכה אותו מחמת הספק, אך אלרון מנתח בפירוט רב את חומר הראיות ומגיע למסקנה, כי לא נותר ספק סביר באשמתו של האיש.

אלרון אומר, כי מדובר בנסיבות מיוחדות, בהן לא ניתן לומר שקביעותיו של המחוזי מבוססות באופן מובהק על ממצאי מהימנות, ולכן יכול העליון להתערב. עוד הוא אומר, כי המחוזי טעה כאשר בחן את שאלת הספק הסביר בכל עדות בפני עצמה, במקום לבחון אותה לגבי מארג העדויות כולו. עוד מציין אלרון, כי המחוזי דחה לחלוטין את טענתו של הנאשם ולפיה מדובר בעלילה נגדו; לפיכך אין הסבר אחר לתמונה הראייתית מלבד הרשעתו.

לגבי האישום הראשון - עבירות המין בבתה של אשתו - סבר המחוזי, כי הגם שעדותה מהימנה, הרי שנותרו קשיים שאינם מאפשרים להרשיע על פיה. אלרון מראה, כי המתלוננת היטיבה לפרט את מעשיו של הנאשם, וכי אין פערים משמעותיים ובלתי מוסברים בין עדותה במשטרה לבין זו שמסרה בבית המשפט. אלרון גם דוחה את עמדת המחוזי, לפיה אין הסבר לכבישת עדותה במשך מספר שנים - כפי שמתרחש לעיתים כאשר מדובר בקורבנות של עבירות מין.

עוד קובע אלרון, שוב בניגוד לקביעת המחוזי, כי קיים חיזוק ראייתי לעדותה של המתלוננת הראשונה. הוכח שהיא סיפרה על הפגיעות בזמן אמת לאמה, לאחותה ולבת-דודתה, והוכח שבת-הדודה הייתה גם היא קורבן למעשיו של הנאשם - למרות שהוא לא הועמד לדין עליהם. לכך יש לצרף את העבירות שביצע שנים רבות לאחר מכן בשני קורבנותיו האחרות, כדי ליצור עדויות שיטה המהוות חיזוק לדברי המתלוננת הראשונה.

האישום השני נגע כאמור לבתה של המתלוננת הראשונה, שפגיעתו של הנאשם היא שגרמה לחשיפת מעשיו הקודמים. המחוזי זיכה את הנאשם, למרות שהאמין למתלוננת השנייה ולא האמין לו, אך אלרון קובע שחמשת נימוקי המחוזי לכך אינם יכולים לעמוד. בין היתר הוא אומר, כי אומנם לא ניתן להרשיע את הנאשם בכל שבעת המקרים שיוחסו לו, משום שהקורבן העידה בבית המשפט על ארבעה בלבד, אך אין בכך כדי לפגוע באמינותה אל מול העדות שמסרה במשטרה ארבע שנים קודם לכן. גם כאן אומר אלרון, כי הסתירות בעדותה של המתלוננת אינם נמצאים בליבת הגרסה ואינם פוגעים באמינותה.

אלרון גם מסתייג מנימוקו של המחוזי, לפיו לא ברור מדוע המתלוננת השנייה המשיכה לפקוד את ביתו של הנאשם: "למרבה הצער, דפוס ההתנהגות של קורבן עבירת מין, אשר מאפשר לעיתים את הישנות הפגיעות בו, אינו מחזה נדיר. התנהגותו של קורבן העבירה אשר 'חוזר לזירת האירוע' באופן המאפשר לאדם שפגע בו בעבר לשוב ולפגוע בו בהזדמנויות נוספות, אינה מודרכת בהתאם להיגיון ולשכל הישר, ובוודאי שאין בה כשלעצמה כדי להטיל ספק בגרסתו. כך במיוחד כאשר מדובר בעבירות מין בתוך המשפחה, ובפרט בעבירות המבוצעות בקטינים שאינם מודעים תמיד לחומרת הפגיעה בהם".

לגבי הפגיעה באחיינית נוספת של הנאשם מציין אלרון, כי המחוזי האמין למתלוננת, לא קבע ממצאי מהימנות לגבי הנאשם והסביר שנותר ספק קל בשל חמישה סימני שאלה. אלא שגם הפעם דוחה אלרון ספקות אלו, ובין היתר הוא קובע שהסתירות עליהן הצביע המחוזי הם בשולי הגרסה ואף ניתן למצוא להן הסבר. עוד מעיר אלרון, כי אין לקבל את קביעת המחוזי, לפיה אחת מגרסאותיה של המתלוננת השלישית היא "אירוע מוזר" בלבד; גם לפי גרסה זו, והמקלה יותר, מדובר ללא ספק במעשה פלילי חמור.

אלרון מסכם: "עדויותיהן של הנפגעות תמכו וחיזקו זו את זו, וניתן היה לזהות קו אחד רציף המחבר ביניהן. קו זה נפרש אומנם על פני למעלה מחצי יובל שנים, אך מלמד על דפוס התנהגות אחיד של המשיב: ניצול הזדמנויות של מפגש משפחתי יום-יומי עם בת משפחה קטינה, רגעי או מתוכנן, לצורך סיפוק תאוותיו המיניות".

השופט מני מזוז הסכים עם אלרון. השופט עופר גרוסקופף הסכים עם מסקנותיו של אלרון, אם כי לדעתו באישום הראשון יש לבסס על ההרשעה לא על עדותה של המתלוננת - שכן אין מקום לקבוע שהיא אמינה לחלוטין כאשר המחוזי לא קבע זאת - אלא על עדויות השיטה. התיק הוחזר למחוזי לשם גזירת עונשו של הנאשם. את המדינה ייצגו עוה"ד נעמי גרנות, עילית מידן וענבר ברנסון, ואת הנאשם - עוה"ד מיכאל כרמל ודן אסלנוב.