14 שנה מאז נרצח ראש ממשלת ישראל
יצחק רבין, על-ידי אזרח ישראלי. למשפחת רבין, המחשבה הראשונה הייתה בוודאי כאב נוראי על מות הבעל, האב, הסבא. אני מניחה שהמחשבה הראשונה שעברה בלב תומכיו דאז, ולא הייתי ביניהם, הייתה שיברו של החלום על השלום.
חשוב לדעת ולהבין כי בלב כולם, אוהדיו ומתנגדיו, ברגע הישמע הבשורה, ברגע בו ממשלת ישראל הודיעה בתדהמה עברה מחשבה אחת נוראית שחצתה מחנות, עדות ומפלגות - מה קרה לנו. לא ידענו אפילו איך לתרגם למילים את תחושת השבר - תחושת האסון הלאומי, נקודת שפל איומה ומבישה. התחושה הנוראית הזאת לא הייתה מיוחדת למשפחה ולא למפלגה אלא לכל אזרח ישראלי - כן, גם לאלו שהתנגדו להסכמי אוסלו כמוני.
בכינו יחד לא בשל מה שהיה כאדם למשפחתו, לא בשל מה שהיה למפלגתו אפילו לא בשל אופיו או יתרונותיו הטובים שאנו מדברים בהן היום, כי כל זה בכלל לא משנה ולא צריך לשנות. בכינו כי נרצח ראש ממשלה בישראל - המדינה שאנחנו כה גאים בה ובערכיה ובצדק, המדינה שלנו, ראש הממשלה שלנו, משהו קרה לנו. לכולנו.
עברנו מספר שלבים מאז - התדהמה והשוק, התכנסות של כל מחנה בעצמו, האשמות מצד אחד, מגננה מצד שני, תסכול, כעס הדדי, ויכוח על המורשת, דיונים על מהו הלקח שנלמד כשהכל מאוד טעון ומאוד רגיש.
עברו 14 שנה - היום ההוא ולקחיו מלווים איתנו עד היום. הלקח הברור שאין עליו מחלוקת הוא שאנו יכולים לחלוק על דעתו של האחר, אך לעולם לא להשתיק אותו בוודאי לא לנצח ביריות אקדח. אבל נעשה לעצמנו חיים קלים אם לא נבין את עומק הוויכוח הפוליטי של אז שעדיין לא הסתיים, ורק כך נוכל אולי להבין את האחר בהכרעות שעוד יבואו.
מה היה ועדיין לגיטימי בוויכוח ואיפה התחילה ההידרדרות המסוכנת, כדי שנדע איפה לעצור לקראת ההכרעות שבדרך. תחילת ההידרדרות בשלילת הזכות להחזיק בדעה אחרת ולפעול בהתאמה וזה קרה כשהמילה בגידה נשמעה בחלל האויר וכשנטען במפורש או במשתמע שתומכי ההסדר מייצגים את האויב. נכון שהמילים "ויכוח פוליטי" לא נותנות ביטוי מלא לעומק הוויכוח, שכן בראייה של כל אחד מדובר בתמצית זהותנו ומהותנו בקיומנו כאן - אבל כל אחד בדרכו ובעמדותיו הוא פטריוט ישראלי שמבין אחרת איך לשמור על עתידה של ישראל.
14 שנים עברו והארץ נחלקה אז לשניים - למחנה השלום ולמחנה ארץ ישראל - מחנה ארץ ישראל ביכה את אובדנה של הארץ הזאת בהסדר, חזר והתחבר להיסטוריה היהודית בת אלפי השנים בארץ, זעק את הזכות ההיסטורית. מחנה השלום - שר את התקווה לשלום, את הכמיהה לשקט, את האמונה שזה אפשרי.
בימים ההם, ביום הכיפורים שלפני הרצח, החלטתי להיכנס לפוליטיקה כדי לומר את הדברים שלא נאמרו אז, הדברים שהובנו לאחר מכן.
המחלוקת היא לא בשאלת הזכות על הארץ הזאת, כולנו, רובנו, מאמינים בזכות ההיסטורית התנ"כית, המוסרית והמשפטית על חלקי הארץ כולה. אותם חלקים אליהם שבנו ב-1967 שהיו אז תחושת הכלל חזרה הביתה יותר משהיו השתלטות על ביתו של אחר.
המחלוקת היא גם לא בשאלה האם רוצים לחיות בשלום, הרי אין ספק שכל אדם, כל ישראלי, יעדיף לחיות בשלום, לגדל את ילדיו, בלי שיסתכל עליהם בחשש בצאתם לגן בשדרות או בכפר עזה ובלי שייפרד מהם כשליבו כבד בבסיס קליטה ומיון בידיעה שאין ברירה, וכל אחד צריך לתרום במלחמת הקיום של העם - אך בדאגה אין קץ.
המחלוקת היא בשאלה האם אפשר גם וגם - גם לקיים את ישראל כיהודית וגם לשמור על הארץ כולה. ואפשר לאהוב את הארץ הזאת, להכיר בזכות ההיסטורית והלאומית על כל חלקיה, אך להסכים לחלוקתה כדי לשמור על יהדותה. המחלוקת תהיה גם האם הסדר מסוים נותן מענה לצרכים הלאומיים, לצרכי הביטחון, האם מסוכן יותר לחתום עליו - או שהסכנה היא בזה לא שלא חותמים עליו.
רבין הכריע והפתיע - מר ביטחון, רמטכ"ל צה"ל, בחר בשלום כאסטרטגיה בעת שנדמה היה שצריך לבחור בין השלום לביטחון או - או. את הבחירה הזאת עשה ראש ממשלה כל כך ארצי, מחובר לקרקע, ריאלי, קיבל את ההחלטה לא כחולם חלום מנותק מהמציאות אלא כמבין הבנה עמוקה, ואולי עגומה, את האלטרנטיבות, את ברירת המחדל.
חושבת על רבין ארוכות. על-מנת להבין מהי הנקודה בזמן שבה מנהיג מבין שאם לא יעשה מעשה, המחיר שישלמו בני עמו יהיה גבוה ממחיר המעשה.
רבין יכול להסתפק במה שעשה - שינוי סדרי העדיפויות הלאומיים הפנימיים, השקעה בחינוך ובתשתיות, יכול היה להישאר במקום הנוח שאינו שנוי במחלוקת להיזכר כמי שהיה גם בלי ההחלטה הגורלית כאדם, כמנהיג ישר בעל ערכים, ראש ממשלה שרואה את החברה מול עיניו, אבל הוא החליט להכריע כי גם זה חלק מהיותו מנהיג בעל ערכים, לא יכול לראות את מחיר אי-העשייה, גם אם העמיד עצמו באופן אישי ופוליטי במקום שנוי במחלוקת פנימית.
ההכרעה של אז הייתה האחרונה שלו כמנהיג זאת שבגללה איבד את חייו הייתה ראשונה בשורת החלטות שבאו אחריה, כמו גם אלה שעוד לא נפלו. עברנו מאז ימים קשים - ההינתקות מרצועת עזה, פינוי של ישראלים יהודיים, מבתיהם קרעה שוב את העם.
העובדה שהרצח ניער וזעזע אותנו כחברה אינה מרככת בעיני את משמעות ההכרעות שהתקבלו ועוד יצטרכו לקבל. הלקח שאי-אפשר לשנות תהליכים בירייה ושאי-אפשר לרצוח את הדמוקרטיה נלמד, אך שלא יקל עלינו בהבנת התחושות של כל צד. בחברה הישראלית. כל עוד נזכור את השותפות, לא רק שותפות גורל, לא רק שותפות מול איום, אלא שותפות בחזון הציוני.
ונדע שהיה ראש הממשלה פטריוט ישראל, מצביא צבאי ומנהיג אזרחי ששילם בחייו כדי לייצר פה עתיד של תקווה סביב חזון משותף. יהיה זכרו ברוך.
