ברכת אל ארר

הגשם בחוץ ניתך בעוז, סוף-סוף. זאת ללא ספק ברכה בעיתה, הגם שלדברי החזאים, מדובר רק בגשמים מקומיים. הגורם המיידי לפתיחת ארובות השמים, שאני יכול להעלות על דעתי, הוא לא אחר ממיודענו דודו אלהרר, שברגע של התגלות חשף באומץ את שחשף, ופתח לנו את שערי שמים. השמים בוכים מאושר...

תם וישר הוא אלהרר, פיו ולבו שווים וטוב שכך, כי אחרת לא היינו יודעים להחליט אם נכון עשו שזרקו אותו מתחנת השידור ההיא. האם הייתה זו נבלה? או התנכלות על-רקע קנאה? עכשיו כבר ברור!

עם זאת, ראוי אדם איכותי מסוגו, ולו רק בגלל גשמי הברכה שהביא לנו, שנתייחס אליו ואל דעותיו.

אודה, אני מקנא בו, באומץ לבו, בכושרו להשתלב בתרבות האזורית, בהגיונו הפשוט האכזרי הנקמני התנכ"י האנושי כל-כך...
הוא כרבים אחרים, הגיע אל המסלול הפשוט וחסר המוצא הזה "בזכות" התפכחות ממעשהו של המנהיג הראשון, שלנו שהעז להתוות ולהוביל דרך אל מוצא של פשרה, ושילם על כך בחייו.
אל הרר, או מוטב אל ארר, נמצא היום במקום של ייאוש שנאה ונקם. הוא אינו מוכן יותר לסבול או לקבל או לסלוח לכל האחרים שאינם רואים את המציאות המרה שאליה מנתב אותם משעול הפשרנות, וההססנות, משעול חתחתים בו הם צועדים סומים.

מושא הערצתו ותקוותו, ה"אבישי בן צרויה" שלו, העשוי ללא חת, הכזיב ובגדול. אכן אכזבה! זה הגבר, האריק שרון, שתמורת אתנן עקירת ישובי סיני, בעבור בגין, זכה להיות שר ביטחון (אמנם שנוי במחלוקת) ולימים ראש הממשלה הראשון, שעקר בנחישות אכזרית, את ההתיישבות היהודית הנחושה מחבל עזה. שני אזורי התיישבויות ספר שהיו בבת עינו, שהוא יותר מכולם דחף להקימם ו"לבססם".

מה אירע למצביא הנחוש והאמיץ הזה, שכה השפיע עליו, עד שגרם לו להפוך כאותו כושי את עורו, וכאותו הנמר, את חברבורותיו?...
אכן, האהבה והשנאה שוכנות להן באותה "חלקה אלוהית" של הצד הרגשי במוח האנושי, וגודל שנאתו ומררתו של אל ארר היא כנראה כגודל "אהבתו הנכזבת" אם לא למעלה מזה?

אני מקנא באל ארר על יכולות האהבה והשנאה הטוטאליות שרכש. ברוך בואך למזה"ת אל אהבותיו שנאותיו אמונותיו תקוותיו אשליותיו, רגשותיו וכזביו...

אין לי מושג מה הביא את שרון להפוך את עורו, אני רק מנסה להקיש ולשער. לא ממקום של אהבה ולא ממקום של שנאה אני עושה זאת, אלא ממקום של החשיבה המורכבת, שאין לה פתרונות חדים וברורים, והיא אינה נטולת סיכונים וממבט בזוית היסטורית.

• ראשית, אני מודה שאיני מאוהב ברגבי הארץ, נולדתי אל תוך הארץ ומעולם לא ידעתי ארץ אחרת. זאת ארצי בה אני חי כפי שזה האויר אותו אני נושם. בעיני תחושת אהבה אמיתית לאדמה יש בה מידה של "נקרופיליות". אני חש שייכות נאמנות ובעלות ודואג לטריטוריה שהושגה לי מתוך למידת מורשתי ומעצם הבעלות הטבעית עליה.

• שנית, מהיותי חילוני גמור, איני חש בקדושה כלשהי הנובעת ועולה מרגביה, מאבניה, ומחורבותיה. איני חושב שיש סיכוי בעולם שישנו איזה אל שיתפנה מעיסוקיו החשובים, כדי להילחם בעבורי, ולהגן או לממש את הבטחתו לאבות אבותי מלפני אלפי שנים. בטח לא כשהעם הזה נראה ומתנהג כפי שהוא נראה...

• שלישית, סכסוך הדמים בין תרבותי, הזה לוחש מתלקח ומתקיים למעלה ממאה שנים תוך עליות ומורדות, וניתן להסבר מספק, בהליכים פוליטים מדיניים מלחמתיים כלכליים וחברתיים בינלאומיים ואזוריים, כאשר לפחות עד לשנים האחרונות נראה שידו של הצד שאני משתייך אליו היא המתעצמת והגוברת.

• רביעית, תחילתו של סיפור התחייה הציוני, הוא בעידן פריחת האידיאולוגיות, אולי סוג של אמונה אלטרנטיבית. המשכו בטראומת השמדה המונית בלתי נתפסת, ולאחר מכן בחזון של תקומה ובחלומות באספמיא על כור ההיתוך, ועתה מצב של התפכחות ומתן דגש וביטוי מובלט לשונות, וחדלות היעדים. הביטויים המיידים לכך: ירידה דרסטית באיכות המוסרית הפנימית! ירידה באמון ההדדי! איבוד הנכונות להקרבה, חוסר נחישות וירידה ביכולת הכרעה.

• חמישית, התהליכים הגלובאלים מסביבנו מצביעים הקצנה בקוטביות התרבותית והדתית ככל שהזמן עובר, ודווקא שהדמוקרטיה ההשכלה והטכנולוגיה המערבית חודרות, ועמה גם הכלכלה המערבית, כשההנחה והציפייה היו שהתהליך יהיה הפוך. המציאות מגחכת בפנינו לפחות לעת עתה.

• שישית, המאבק הבין גושי הבינלאומי הומר למאבק של טרור עיקש ואכזרי בין תרבותי ודתי מתמשך, הזוכה לאהדה, בהעדר אלטרנטיבה, שריקעו הוא הניצול הקפיטאליסטי הגובר של משאבי העולם, בידי כמחצית מהאנושות והשארת המחצית השנייה בעוני ובפיגור.

אלה שישה משתנים, שכל מנהיג שנבחר כאן חייב להביאם בחשבון במערכת שיקוליו.

דעתו של אל ארר פשוטה חדה וברורה: אין טעם להסתבך עם יותר מדי במשתנים! עלינו לנהל מדיניות אמיצה עקשנית ועקבית! בראיה "צרה" של צרכינו המידיים, ולהשאיר לאחרים ולהיסטוריה לבנות את המציאות. מה שכבר ניתן היה טעות! אין ולא יהיו יותר פשרות, יש לשמור בעקשנות על מה שבידינו. יש להרחיב ולהתפתח גם בשטחי מחלוקת. וכשאויבנו יבינו שאנו נחושים ולא עוצרים, הם יסכימו מחוסר ברירה להכיר בנו ואז גם ניתן יהיה להגיע להסדר הגיוני מבחינתנו. אכן, הגיוני ברור ופשוט.

לנו יש את כל הזמן שבעולם. כל גמגום כל מסר אחר, משלה את האויב ומרחיק את יעד ההשלמה וההתפכחות של הפלשתינים.
זאת הדרך אין בלתה ורק אלוהים ישמור עלינו ויעמוד לנו ממעל. ואללה הוא רק אכבר! "אל תירא ישראל ואל תחת".

האם אריק שרון הרדום המקולל והשנוא כל-כך יכול היה לאמץ לעצמו מדיניות כזאת? האם נתניהו יכול לאמץ מדיניות כזאת?
לאל ארר למזלו יש פתרונות נחרצים וברורים. לי יש רק חששות וספקות, והספק הגדול מכולם הוא לגבי חוסננו הפנימי המוסרי.
ובינתיים הגשם חדל לו לחלוטין, כאילו נסגרו להם שוב שערי השמים ממילות הכפירה שהגיתי והעלתי על הכתב. כנראה שגם אני ראוי לעמוד התליה...