העבודה-גשר: היום סומן הגבול לתעלולי נתניהו

יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, לא יוכל למנוע את הקמת ועדת הכנסת כדי לדון בבקשתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לקבל חסינות, ולא יוכל למנוע מן הכנסת לדון בסוגיה. כך סבור (היום א', 12.1.20) היועץ המשפטי של הכנסת, איל ינון, בחוות דעת שהעביר לאדלשטיין. משמעות הדבר היא, שרק שני צעדים יוכלו למנוע מוועדת הכנסת לדחות כבר בחודש הקרוב את בקשתו של נתניהו לחסינות: התערבות של בג"ץ (והסיכויים לכך קלושים מאוד), או פיליבסטר מצד הליכוד בדיוני הוועדה, שיוביל אותם קרוב לבחירות - ואז לא תוכל להצביע.

שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, דחה (יום א', 12.1.20) את בקשת סיעת הליכוד והעומד בראשה, ח"כ מיקי זוהר, לאסור על היועץ המשפטי של הכנסת, לפרסם היום את חוות דעתו בנוגע לכינוס ועדת הכנסת כדי לדון בבקשתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להעניק לו חסינות מפני כתב האישום נגדו.

העיתונאי הוותיק והדייקן יעקב אחימאיר הוא איש ימין מובהק. האדם הוא תבנית נוף בית הוריו. בסדר גמור. הוא סבור כי ביבי ראש ממשלה מעולה. בסדר גמור. טוען כי סיקור אוהד אינו יכול להיות שוחד, וכאן יש בעיה: גם אם הסיקור האוהד נקנה בהזרמת כספי ציבור לאיש שגורם לסיקור להיות אוהד? הרי זה (לפי כתב האישום בתיק 4000) מה שעשה ביבי ביחסיו עם שאול אלוביץ בעלי אתר "וואלה". אבל ניחא, נדלג.

ביבי התחיל כמושחת. עלה לדרגת חשוד. התפתח לנאשם. ביקש חסינות בזויה והפך לפי הגדרתי הפרדוקסלית למורשע עם זכות חפות. נאלץ למנות שרים. נאלץ לחדול. צפצף על דעת הקהל ומינה לשר את דוד ביטן הנאשם בשוחד. כן ולא. "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי", כדבר חכמים. הוא פשוט הפך לגוש אחד של נזק לאומי.

הדיון בכנסת בשאלת מתן החסינות לנתניהו ממשיך להתדרדר מרמה נמוכה לתת-רמה. דומה שאין במשכן אף מפלגה שמבינה שכולן יחד מנסרות את הענף שעליו הן יושבות – אמון הציבור. סקרים של התקופה האחרונה מעידים שתדמית הכנסת בעיני רוב הציבור נמצאת קרוב מאוד לשפל המדרגה. זו איננה תוצאה של אירועי הימים האחרונים, אלא של תקופה ארוכה של חוסר שליטה של המפלגות על התנהלותן ושל ניהול בית המחוקקים ע"י היו"ר, סגניו והעוזרים על ידו המופקדים על כך. זו גם תוצאה של התנהלות מרבית חברי הכנסת כאשר מצד אחד הם משלימים עם מצב בלתי נסבל של שיתוק בית המחוקקים ומצד שני מנצלים מציאות זו לשרת, בראש וראשונה, את ענייניהם האישיים (תוספת שכר, למשל) המפלגתיים (משחרי שיתוף-ניגוד בין מפלגות ורשימות שאינם סובלים פוליטית אלה את אלה ומבזבזים זמן וכסף ציבורי על מניפולציות עקרות). כאן שמורה הבכורה לליברמן וכל מי שנגרר אחריו. רק במקום האחרון נותנים חברי הכנסת את דעתם על ענייני הציבור וצרכיו הבוערים – אלה שבעטיים נבחרו לתפקידיהם.