לו לא באו. לא לוורשה ולא לירושלים. לו גזרו על עצמם כולם במקומם יום של דומיה ושל התבוננות, והיו זוכרים מורכני ראש את המתים, ואת היתומים, ואת האלמנים והאלמנות, ואת הקמים בחלומותיהם לנוס בלילות מן המראות הרודפות אותם מתוכם בתוכם, והיו נשבעים בשם הדורות הבאים כי די, כי לא תהיינה עוד מכלאות אדם, משרפות גוויות, בורות ירויים, צעדות של רעב, לבלרים המונים מי למות ומתי, מי לחיות עד מתי, מי באפר ומי בעשן. לו אמרו לליבם, כי על זאת לבד הם נשיאים ושרים ומושלים בכיפה על מחר בלי דם נקיים על עתיד בלי טריפה של צלם אדם באשר הוא אדם, רק על זאת.
