צה"ל: מי בונה ומי הורס?

השמאל והתקשורת זועזעו קשות מהנפת השלטים על-ידי חיילים מגדוד "שמשון" בטקס ההשבעה. הזעזוע תורגם להאשמת זוג הטירונים הללו ואוהדיהם שהם מפוררים את צה"ל.

ההפרזה המכוונת הזו מזכירה את האזהרות האפוקליפטיות ערב הגירוש כשסיפרו לחיילים במסגרת "ההכנות המנטליות" כי כשלון ב"משימה הלאומית" יהיה סופה של המדינה - לא פחות!

אז זה הצליח מעל למשוער וצה"ל הביס את המתנחלים בשישה ימים. כשהובלו בכפייה אל מחוץ ליישוביהם, התפלצו המתיישבים המוכים למראה הערבים בכפרי צפון השומרון שעמדו על גגות הבתים וצעקו בעברית: "כל הכבוד לצה"ל". ראשי הצבא התגאו במיעוט מקרי הסרבנות, אך מדובר באשליה. הגירוש בוצע על-ידי צבא חדש שהוקם משוטרים, מחיילים עורפיים, מחניכי קורסים יוקרתיים ומאנשי קבע שנסחטו באיומי פיטורין ללא פיצויים.

המעורבות הפוליטית הזו של "צבא העם" נגד חלק מן העם, הובילה לתגובת נגד אדירה של המגזר הפגוע, זה שמהווה את עמוד השדרה של היחידות הקרביות. צה"ל הסתיר מהציבור את הכמות המפחידה של קצינים שלא המשיכו לחתום קבע, חיילים שסירבו להצטרף למסלולי פיקוד, אנשי מילואים שחדלו להתייצב ואף נוער שפשוט לא התגייס. נערות התרחקו מחיילים שלקחו חלק במהלך, בתוך משפחות היו סכסוכים בין חיילים לבין אחיהם הקטנים בגלל המשך שירותם בצה"ל וחיילים רבים החליפו לבגדים אזרחיים כשהגיעו לחופשות כדי לא להיראות בקהילה במדים. תא"ל טל רוסו מונה במיוחד כדי לבלום את המפולת, פעילים שקראו שלא להתגייס אוימו על-ידי השב"כ, אך כבר בעמונה, חצי שנה לאחר הניצחון הגדול הקפיד הרמטכ"ל, דן חלוץ, שאף לא חייל אחד ייראה בשטח.

השבר הזה תוקן באופן טראגי על-ידי מלחמת לבנון. המלחמה חיסלה את "תוכנית ההתכנסות" לנסיגה חד-צדדית מיו"ש ושובו של האיום הקיומי הפך את הצורך בחיילים וקצינים קרביים לנואש. כתוצאה מכך הקפיד צה"ל שלא לקחת חלק בעימותים מול מתיישבים, וההתגייסות וההתנדבות מצד הכתומים חזרו לממדים הקודמים. אך כנראה שחידוש המוטיבציה פורש כמחיקת הזיכרון. מסע הרדיפה והאפליה שהובילו האלוף שמני, האוגדונר תיבון והמנהל האזרחי השיב את הפוליטיזציה לצה"ל. לשיא הגיע גדוד "שמשון" בהתנגשויות אלימות נגד השוהים בחומש. חיילים מהגדוד מספרים בשיחות פרטיות כי כיום רוב פעילותם מופנית נגד יהודים.

צה"ל צריך להודות לטירונים שלכאורה ירקו בפרצופו בראש חוצות, כי הם ורבים נוספים יכולים היו "להקטין ראש" כמו אחרי הגירוש, ולהתחמק, אחד אחד ובאין רואה, ולגרום בכך נזק שקט, בלתי מתוקשר, אך משמעותי והרסני ביותר. במקום זה הם בחרו בדרך הקשה, זו שמחיר בצידה, והציבו תמרור אזהרה גדול שממנו לא ניתן להתעלם. מעשה כזה מאותת כי המשך הפיכתו של צה"ל ל"משמרות המהפכה" של השמאל מוביל לקרע.

אלא שהרקע האמיתי לזעזוע הזה, המטריד מאוד את השמאל הצבוע, הוא היקיצה הכואבת מהאשליה שהזיכרון נשטף, הכל נשכח ונסלח, וצה"ל ערוך ומוכן לסיבוב גירוש נוסף. שיאי הגיוס של הכתומים לצה"ל גרמו להם לטעות ולחשוב כי החיילים דהיום, שהם למעשה הנוער שהפגין ונרדף בתקופת הגירוש, עומדים לרשותם בכל תנאי. המחאה בכותל ניפצה את החלום הזה והשמאל מתעורר למציאות שהנוער הכתום מרגיש בצה"ל "בבית" ולמרות משקעי העבר והפוליטיזציה, הוא לוקח אחריות בהתגייסות להגנת הארץ. בה בעת, מתוקף אותה אחריות, הוא מאותת כי מה שהיה לא יהיה. הדבר לחלוטין לא פגע בצה"ל ככוח מגן נגד האויב, אך צבא הגירוש ספג מכה אנושה.

החיילים הצעירים הללו הוכיחו מנהיגות, אומץ נדיר ושיקול דעת בוגר בהפרידם בין החובה להתגייס להגנה על הארץ מחד-גיסא, ומאידך-גיסא לבצע מעשה לא פשוט שמאלץ את צה"ל להבין שמיטב חייליו לא ישלימו עם סטייתו הפוליטית. כך עשויים טירונים בני יומם לחלץ את צה"ל מהביצה הפוליטית שאליה הוכנס על-ידי שר ביטחון וקצינים בכירים חסרי אחריות.