נשיאת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, רויטל יפה-כ"ץ, מותחת ביקורת יוצאת דופן בחריפותה על תומר אורינוב, שופט נוער בבית משפט השלום באילת, בשל האופן בו אפשר לחקור מתלוננת בעבירת מין. יפה-כ"ץ קובעת, כי אורינוב לא עמד בהוראות החוק בנושא זה.

צעיר יליד מאי 1998 הועמד לדין בהיותו בן 19, לאחר שצילם בסתר את יחסי המין בינו לבין חברתו - שהייתה אז בת 17 - הפיץ את הסרטון לכמה מידידיו, ולבסוף הוא מצא את דרכו לאינטרנט. הוא הודה במסגרת הסדר טיעון בעבירות של הטרדה מינית ופגיעה בפרטיות. ההסדר לא כלל הסכמה על העונש.

במסגרת הראיות לעונש, העידה הנערה מטעם המדינה על-פי בקשתה, כדי להציג בפני אורינוב את הנזקים שנגרמו לה. הנאשם ביקש להראות "באמצעות חקירה נגדית מבישה ומשפילה, כי לא הוא שגרם לה נזקים, אלא שהיא עצמה אחראית לנזקיה נוכח התנהלותה המינית 'הבעייתית' (כהבנת ההגנה)", אומרת יפה-כ"ץ (12.2.20).

"מבישה, משפילה, פוגענית, חודרנית"

"החקירה הנגדית (שנעשתה, כזכור, במסגרת הראיות לעונש) נעשתה בצורה מבישה, משפילה, פוגענית, חודרנית ומעוררת תרעומת (שוב, לשון המעטה), כשביהמ"ש מאשר דרך חקירה זו ומאפשר ירידה לפרטי פרטים של עברה המיני של המתלוננת. זאת, בניגוד להוראות סעיף 2א לחוק לתיקון סדרי הדין, הקובעות, כי 'בית המשפט לא ירשה חקירה בדבר עברו המיני של הנפגע בעבירה לפי סימן ה' של פרק י' לחוק העונשין... אלא אם כן ראה, מטעמים שיירשמו, כי איסור החקירה עלול לגרום לנאשם עיוות דין'; ואף בניגוד להוראות סעיף 40י' לחוק העונשין, הקובעות כי 'בשלב הטיעונים לעונש, הנאשם רשאי להביא ראיות מטעמו, ובלבד שאינן סותרות את הנטען על ידו בשלב בירור האשמה'".

יפה-כ"ץ מדגישה, כי אורינוב נושא באחריות ישירה למה שהתחולל באולמו - משום שהוא דחה את התנגדויות התביעה ואפשר להגנה להציג את אותן שאלות פסולות. היא אומרת:

"ביהמ"ש אף 'מאשים' את התביעה בכך שהוא, כביכול, נאלץ להתיר דרך חקירה זו, וזאת למרות התנגדות התביעה, לאורך כל החקירה הנגדית, לשאלות הפוגעניות שנשאלה המתלוננת. ביהמ"ש, שקבע שישנה חשיבות לקו החקירה האמור מאחר שיש להכריע בשאלת הקשר הסיבתי בין הנזק הנטען לבין מעשי המשיב, אף הוסיף, כשהתיר שאלה פוגענית במיוחד, כי 'בשולי הדברים אציין, כי עוד קודם לדיון ייעצתי למאשימה לנסות להגיע להבנות בעניין זה עם בא-כוח הנאשם, כדי לחסוך מהמתלוננת את החוויה הלא-נעימה של מתן עדות והצורך להשיב לשאלות הנוגעות גם לעברה המיני, שהוא לטענת הנאשם הסיבה לנזקים הנטענים על ידה, אך לצערי לא השכילו הצדדים להגיע להבנות כאמור'.

"לאחר מכן, כשהמערערת שוב התנגדה להשפלת המתלוננת, ציין ביהמ"ש, שהתיר את השאלות (המבזות), בהערה לפרוטוקול, כי 'בית המשפט מסביר לעדה שחרף הקושי הגלום בשאלה, יש לבא כוח הנאשם זכות לשאול בעניין זה ולכן בית המשפט מבקש מהעדה לעשות מאמץ ולהשיב לשאלה'; ושוב כשבהחלטה קבע, כי 'לאור טענת המתלוננת על פגיעה בשמה הטוב בעקבות מעשי הנאשם, יש רלוונטיות בשאלה שהפנה בא-כוח הנאשם ומטרתה להראות כי הפגיעה בשמה הטוב לא נגרמה ממעשי הנאשם אלא מהתנהלות המתלוננת'".

"מחויב להפסיק את החקירה המבזה"

יפה-כ"ץ מוסיפה: "ביהמ"ש אינו יכול להתנער מאחריותו בנוגע למה שמתנהל באולמו ולהטיל את האחריות על אחד הצדדים. לא התביעה אחראית להשפלת המתלוננת, אשר כל שביקשה, לאחר שנפגעה מהמשיב, לספר את סיפורה מנקודת מבטה. כל מתלונן, קל וחומר קורבן של עבירת מין, יכול, לו ירצה, לבוא לביהמ"ש ולהציג את עמדתו בפני ביהמ"ש, מבלי שיושפל בשל בקשתו זו.

"תפקידו של ביהמ"ש הוא להגן על העדים הבאים בפניו, ובפרט על קורבנות של עבירות מין, אשר על הקושי בפניו הן ניצבות בעת שהן מתייצבות ליתן עדות, ידוע. בכל שלב של החקירה יכול וצריך היה ביהמ"ש להפסיק את החקירה המשפילה ולהורות לסנגור להפסיק את הפגיעה במתלוננת.

"גם לגוף העניין לא היה כל צורך לחקור את המתלוננת בחקירה על עברה המיני, שכן התביעה אינה צריכה להוכיח את הנזק הספציפי שנגרם לקורבן עבירת מין כתוצאה ממעשי הפוגע כדי לשכנע את ביהמ"ש לפסוק לקורבן פיצויים לפי חוק העונשין. לא מדובר בתיק נזיקין אלא בתיק פלילי, כאשר ברור, כפי שגם ביהמ"ש עצמו קבע בסופו של דבר בגזר דינו, כי כל קורבן עבירת מין נפגע ממעשי הפוגע.

"...גם אם היה צורך בחקירה כלשהי לצורך הקביעה הסופית של ביהמ"ש בנוגע לפסיקת הפיצוי, ואינני סבורה שכך הוא, ביהמ"ש היה מחויב להפסיק את החקירה המבזה, גם במחיר הפגיעה בתוצאה הסופית וגובה הפיצויים".

ראה בעצמו את הראיות שבמחלוקת

עוד מציינת יפה-כ"ץ, כי אורינוב שגה כבר בתחילת ניהול המשפט, כאשר עיין בעצמו בראיות שהגשתן הייתה שנויה במחלוקת בין התביעה להגנה. החוק אומנם אינו אוסר זאת, אך אומר במפורש שמוטב שבדיקה זו לא תיעשה בידי השופט הדן בתיק לגופו [וכך גם נהוג בפועל - א.ל]. בפועל, ההגנה ביקשה מאורינוב להישען על חומרים להם נחשף באותו הליך ואשר בסופו של דבר לא הוגשו כראיות.

הדברים נאמרו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לקבל את ערעור המדינה על החלטתו של אורינוב להימנע מהרשעתו של הצעיר. המחוזי קבע, כי לא מתקיימות הנסיבות החריגות המצדיקות הימנעות מהרשעה. אומנם כאשר מדובר בקטינים (בעת ביצוע העבירה) ניתנת עדיפות לשיקולי השיקום, אך במקרה זה - יש להעדיף את האינטרס הציבורי.

"אי הרשעת המשיב יעביר מסר שגוי ומוטעה של זניחת המתלוננת והשלכות המעשים עליה, תוך הדגשת קטינותו של המשיב; יפגע באמון הציבור במערכות האכיפה והמשפט; יפגע במתלוננות פוטנציאליות וירתיע אותן מלעשות את המעשה הנבון והנכון - לסמוך על רשויות המדינה שיגנו עליהן; ולא ירתיע קטינים אחרים מלפגוע כשם שפגע המשיב שבפנינו", מסכמת יפה-כ"ץ.

המדינה לא ביקשה להחמיר בעונש והוא נותר כשהיה: 100 שעות של"צ ופיצוי של 10,000 שקל למתלוננת. השופטות גילת שלו וגאולה לוין הסכימו עם יפה-כ"ץ.