עו"ד ונוטריון בן-ציון רוזנפלד ערך ואישר בצורה בעייתית צוואה, שביסודה עמדה השפעה פסולה על המנוחה. תשובותיו בנושא בבית המשפט היו מהוססות, לא אמינות ומתפתלות, ולאורך עדותו התחזק הרושם שמדובר ב"עדות מאורגנת ומגמתית". כך קובעת שופטת בית המשפט למשפחה באשדוד, רותם קודלר-עיאש.

פסק הדין ניתן באוגוסט שעבר והותר לפרסום כעת (23.2.20), לאחר שבית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה ערעור עליו. קודלר-עיאש ביטלה את הצוואה בה היה מעורב רוזנפלד, ואשר בה הורישה כביכול המנוחה את ביתה והמשק שלה במושב מסוים לאחיה ובן-דודתה. לצד הקביעות הקשות על מעורבותם הפסולה של שני היורשים בעריכת הצוואה, קודלר-עיאש גם מותחת ביקורת חריפה על התנהלותו של רוזנפלד, שהיה עורך דינו של בן-הדודה.

קודלר-עיאש מצביעה על מצבה הרפואי הקשה של המנוחה, כאשר חתמה על הצוואה ביוני 2012 - בהיותה בת 79, וחודש בלבד לפני פטירתה. לצד הקביעה שהיא הייתה כשירה לחתום על הצוואה, מגיעה קודלר-עיאש למסקנה ששני היורשים ניצלו את המצב הרפואי הקשה ואת העובדה שהמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב, כדי להחתים אותה על צוואה ששינתה את זו הקודמת (ואשר לפיה ילדיו של בעלה המנוח היו אמורים לזכות בירושה).

בין היתר, השניים הבריחו אותה מבית החולים הרצפלד שבגדרה לבית אבות סמוך, שם הפגישו אותה עם רוזנפלד (שכנראה לא ידע על ה"הברחה") והחתימו אותה על הצוואה. הדבר נעשה כדי להרחיק את המנוחה מצוות בית החולים, שהיה ער למצבה ואף קיבל הנחיות למנוע את החתמתה על מסמך כלשהו בלא נוכחות גורם אובייקטיבי.

על עדותו של רוזנפלד אומרת קודלר-עיאש: "במהלך העדות ניכר כי העד משום מה זכר היטב פרטים מסוימים בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה, בעוד שפרטים מהותיים אחרים ביחס אליהן נחקר, אינם מתועדים ואינם זכורים לו כלל. תשובותיו היו, לא אחת, מהוססות, נשענות בעיקר על השערות, לא אמינות ומתפתלות ('יכול להיות', 'לא זוכר', 'ייתכן', 'ייתכן שכן', 'נדמה שכן' וכיוצ"ב), באופן שהעיב על אמינותו כעד ועל היותו 'גורם ניטרלי' ו'בלתי תלוי'. ככל שהתקדמה חקירתו, כך התחזק הרושם כי מדובר בעדות מאורגנת ומגמתית".

עדותו של רוזנפלד "מעלה סימני שאלה ביחס לנסיבות עריכת הצוואה ומוטל ספק רב בשאלה, האם אכן כפי שטען, התקיימה פגישה מוקדמת בטרם מעמד חתימת הצוואה במסגרתה המנוחה סיפרה לו על רצונותיה בעניין חלוקת ירושתה, לרבות פירטה בפניו את השינויים שהיא מבקשת לעשות מצוואתה הקודמת". במהלך עדותו נזכר רוזנפלד לפתע שהוא נפגש עם המנוחה במשרדו, אך בהמשך התגלו יותר ויותר סתירות בעדותו בנושא מרכזי זה - דבר הפוגם במהימנותו, אומרת קודלר-עיאש.

"עדות עורך הצוואה כי המנוחה קראה 'כמה רגעים' את הצוואה מעלה תמיהה, נוכח זאת כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב, או לכל הפחות התקשתה בקריאה. לפיכך, הגיוני יותר בנסיבות העניין, לקבל את תיאור עורך הצוואה כי המנוחה 'סתם הביטה על הדף', דבר המעיד כי הוא עצמו הבין שהמנוחה לא באמת קראה את תוכן הצוואה", נאמר בפסק הדין. רוזנפלד גם הפר את חובתו לקבל תעודה רפואית על מצבה של המנוחה, כפי שהיה עליו לעשות משום שהייתה מרותקת למיטתה.

קודלר-עיאש מוסיפה וקובעת, כי רוזנפלד "אפשר נוכחות הנהנים, ו/או מי מטעמם, במעמד חתימת הצוואה בצמוד למנוחה או בקרבתה ובכל מקרה, לא ניתן למנוחה שום מרחב פרטי בעת הקראת הצוואה וחתימתה... מכלול הנסיבות המיוחדות בענייננו מלמד, כי הצוואה נשוא המחלוקת נערכה בנסיבות חריגות ובעייתיות ביותר, ולפיכך לא שוכנעתי כי מדובר בצוואה פרי יוזמתה ורצונה של המנוחה".

עוד מעירה קודלר-עיאש, כי רוזנפלד ניסה להתנער מהיכרותו הקודמת עם בן-הדודה - נסיונות ש"אינם מוסיפים למידת הרצינות והמהימנות שביהמ"ש מייחס לעדותו בעניין זה". היא גם מציינת, כי בתחילת עדותו הסתכל רוזנפלד על הנוכחים באולם, ונראה "כמי שמנסה לכאורה להיזכר בפנים המוכרות לו מבין הנוכחים. הדבר נראה מפתיע בעיני בית המשפט, שעה שבמסגרת עדותו הוא לא שלל את האפשרות כי המשיב מס' 2 [בן-הדודה] הינו לקוח שלו וממילא היה אמור להגיע מוכן לעדות ולברר מבעוד מועד באיזה עניין מוזמן, מי הזמינו ומהי ההיסטוריה של היחסים שלו עם מי מבעלי הדין".

כאמור, קודלר-עיאש ביטלה את הצוואה שערך רוזנפלד וחייבה את היורשים על פיה בתשלום הוצאות בסך 60,000 שקל. את המתנגד לצוואה (אחד היורשים המקוריים) ייצג עו"ד צבי שורץ, ואת היורשים המאוחרים - עוה"ד יוסי לבן ואבשלום סריאל.