מתי בן-דוד, שהיה מנהל משרד פרסום שהתמקד במגזר החרדי, הורשע בעבירות מין כלפי שש מעובדות המשרד - כולן צעירות חרדיות. בית המשפט המחוזי בירושלים התיר לפרסם (יום א', 1.3.20) את ההרשעה, אך פסק הדין אסור בפרסום משום שהוא כולל את שמות קורבנותיו.
השופטים רפי כרמל,
כרמי מוסק ו
שירלי רנר הרשיעו את בן-דוד בעבירות אונס, מעשי סדום ומעשים מגונים. הם קבעו, כי
בתחילה היה בן-דוד מתכתב עם העובדות בצ'אט המשרדי בענייני עבודה, מתחיל להחמיא בהערות עדינות ולאחר מכן בהערות בוטות יותר ומיניות, ואז היה עובר למעשים. כאשר נתקל בסירוב או התנגדות, היה בן-דוד הופך את עורו, צועק על המתלוננת הסרבנית, משפיל אותה או מתעלם ממנה כליל, כולל בענייני עבודה.
בנוסף לכך היה בן-דוד מאיים על המתלוננות, שאם יספרו לבני זוגן, למשפחה או לאחרים על המעשים שהוא מבצע בהן - הוא יטען שהדברים היו מרצונן ואף ביוזמתן, ולדבריו איש לא יאמין להן שהדבר לא היה מרצונן. הוא איים עליהן, כי הדבר יפגע בהן, במשפחתן ובחיי הקהילה שלהן, והוסיף שהוא עצמו נהנה מכסף ועורכי דין, והוא חזק ומקושר דיו כדי שלא ייפגע.
בית המשפט דחה מכל וכל את גרסתן של בן-דוד, לפיה המעשים נעשו בהסכמתן של המתלוננות. הוא קבע, כי עדויות המתלוננות כולן, כל אחת בפני עצמה מבלי קשר לרעותה, היו אמינות, מהימנות, באו מלב נפשן, נאמרו בכאב רב, וניתן היה להתרשם מהסבל הרב שהמעשים הסבו להן ומהשפעת המעשים עד היום.
כרמל, מוסק ורנר אומרים: "הנאשם לא כיוון אקדח לאף אחת מהמתלוננות ולא השתמש באמצעים פיזיים להביאן לשירותים או לקומה 9. אולם, הנאשם יצר מאזן אימה לפיו לאחר משלוח הודעות בעלות גוון מיני ונגיעות קלות, ידע לאיים עליהן ולהפחידן בכך שאיש לא יאמין להן שהן לא הסכימו ואולי אף יזמו זאת, מה שיוביל להרס משפחותיהן או לפגיעה אנושה בשמן הטוב".
בפסק הדין נאמר: "עדותה של כל מתלוננת ומתלוננת בנפרד, ומבלי קשר לרעותה, הובילה למסקנה כי המעשים נעשו בחוסר הסכמתן ובניגוד לרצונן... עתה לאחר שהתקבלה מסקנה נפרדת עם כל מתלוננת ומתלוננת, ניתן, בבחינת למעלה מן הצורך, לומר שעדות כל מתלוננת מחזקת את עדות חברתה, אף שלא נחוץ חיזוק כזה".
